טוויטר: הטוב, הרע, ועורכי הדין.

1 בספטמבר 2009

4 תגובות

 


טוב, אחרי שאפילו הגורו1 החליט לשתף את העולם בהצלחות הטווייטריות שלו, גם אני מרגיש חובה מוסרית לכתוב על זה משהו.


בזמן האחרון נקלעתי להרבה שיחות אונלייניות ואופלייניות שאת עיקרן אפשר לתמצת במילים "טוויטר זה זבל". עם זאת, יצויין שאת מקצתן היה אפשר לתמצת במילים "טוויטר זה לא זבל". הפוסט הנוכחי הוא בעיקר ניסיון שלי להבין איפה אני עומד בנושא הזבל. והטוויטר.


מה טוב בטוויטר2:



  1. הוא לא ממש דורש השקעה. לפחות לא השקעה בסגנון שנדרש לבלוג (אם בלוגים לא היו דורשים השקעה, הבלוג הזה היה מתעדכן לעיתים תכופות יותר). במקרים בהם עדכון בטוויטר דורש השקעה, היא מתבטאת בעיקר בניסיון לדחוס את הרעיון המעמיק שלך לתוך 140 התווים שעומדים לרשותך. ואני תמיד בעד דברים שגורמים לך לבצע תרגילי ניסוח. זה גם מפתח מיומנויות מועילות למקצוע הזה.

  2. הוא תמיד איתך. את הרעיון המעמיק שנחת עליך אתה יכול לפרסם ברחבי העולם באותה שנייה ממש, מבלי שתצטרך להגיע למחשב שמחובר לרשת, שם תוכל לשתף בו את חבריך בפייסבוק. קיימים עשרות קליינטים ניידים לטוויטר, עבור כל מכשיר סלולרי דור 3 ומעלה, וגם המכשירים הישנים יותר מאפשרים לך לעדכן דרך SMS. זה לא משהו שאפשר לעשות בקלות עם פייסבוק או שירותי בלוגים/מיקרובלוגים אחרים.

  3. הגורם האנושי. מאז שהתייצבה רשימת האנשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר, שמתי לב שכמעט והפסקתי להשתמש ב-RSS, כי את כל הקישורים המעניינים שאני רואה שם, אני מקבל לפני כן מאנשים בטוויטר. ואת רוב הקישורים המיותרים שאני מקבל ב-RSS אני דווקא לא מקבל בטוויטר. טוויטר מסנן עבורי את שטף המידע המקצועי שמגיע, ומשאיר רק את מה שמעניין באמת. זה כמובן לא פיצ'ר של טוויטר. למעשה זהו פיצ'ר שלי שעם הזמן הצלחתי להתמקד ברשימת אנשים שאני סומך על דעתם המקצועית. אבל הם מפרסמים את דעתם בטוויטר, ולכן לשם אלך בשביל לקרוא אותה.

  4. התפוצה הרחבה. קצת כמו פייסבוק, יש אותו כמעט לכולם. בשנה האחרונה כל מחלקת יח"צ שמכבדת את עצמה פתחה לארגון שלה נציגות בטויטר (בארץ זה כולל את רוב העיתונים, ערוצי הטלויזיה והרדיו, פורטלים, מסעדות, מוסדות אקדמיים וממשלתיים וכו' – דביר רזניק גיבש רשימה ארוכה). זה כמובן עוד בלי להתחשב בכל הסלבריטאים שניתן להעלות על הדעת. תמצא בו כמות לא מבוטלת של אנשים שאתה מכיר, כנראה שתמצא שם את רוב כותבי הבלוגים שאתה קורא, ותוכל למצוא שם אינסוף אנשים שכותבים על דברים שמעניינים אותך, צריך רק לדעת לחפש.

מה רע בטוויטר:



  1. הוא לא ממש דורש השקעה. זה אומר שעשרות מיליוני אנשים שופכים לשם את כל מה שעולה להם לראש. ובואו נודה בזה, ברוב המקרים לא היה מזיק איזשהו רף כניסה מחשבתי, נמוך ככל שיהיה.

  2. הוא תמיד איתך. זה אומר שכל אותם עשרות מיליונים אפילו לא צריכים להגיע הביתה בשביל לשתף את העולם בהזיות הוורבליות שלהם ובזה שהם הרגע אכלו במקדונלדס וזה שוב היה מגעיל. ואולי בזמן שהיה לוקח להם להגיע הביתה, הם היו רואים איזה ציפור יפה שהייתה מסיחה את דעתם מתובנות קיומיות חשובות שכאלו.

  3. הגורם האנושי. בגלל הסרת שתי המגבלות המתוארות מעלה, כל מה שרע בחופש הביטוי באינטרנט מתחזק ומתעצם ומגיע בשטף בלתי פוסק לעבר כל מי שמוכן לקרוא.

  4. התפוצה הרחבה. ע"פ ההערכות האחרונות, לטוויטר יש 32  מיליון משתמשים. בהתחשב בשלושת הסעיפים הקודמים, זה לא ממש מעודד. לחפש את האנשים הטובים בכל הכמות הזו זה בהחלט כמו לחפש מחט בערימה של משהו, ושחת זה לאו דווקא הדימוי הראשון שקופץ לי לראש.

אתם הרי מכירים ממה נובעת הבעיה התדמיתית הקשה שיש לעורכי דין, נכון? היא נובעת מזה ש-99% מהם מוציאים שם רע לכל היתר3. אז זה בדיוק מה שקורה גם עם טוויטר (ועם פייסבוק, ועם רוב שירותי ווב 2.0 שמתבססים על תפוצה רחבה מאוד ועל תוכן גולשים – user generated content –  ללא עריכה). זה כאילו שמחפשים זהב בנהר – צריך לסנן המון המון חול לפני שמוצאים גרגיר זהב. אלא שכאן הזהב של כל אחד נראה אחרת, ויש שיטות מצוינות להוריד את כמות החול כמעט לאפס. ובסופו של דבר אפשר להתעשר.


 


לבסוף, בלי קשר לטוויטר ובעניין אחר לגמרי, שאלה לי. מה מפריע לאנשי נתב"ג לרכוש את אחד הדומיינים הבאים: www.bengurion.com, www.bengurionairport.com, www.bengurionairport.co.il? כנראה שלא הרבה, כי שלושת האתרים פנויים לרכישה מידי מתנחלים וירטואליים (או שיש תרגום עברי ל-cybersquatters ללא קונוטציות פוליטיות?).  ורוב הסיכויים שנתב"ג יכולה להרשות את זה לעצמה. מכאן אני נאלץ להסיק, שלדעתם הכתובת http://www.iaa.gov.il/Rashat/en-US/Airports/BenGurion/ היא הרבה יותר מובנת, זכירה ואינטואיטיבית מאשר הכתובות שציינתי. טוב, שיהיה להם בהצלחה עם זה.






  1. באתר של נילסן הוא זוכה, בין השאר, לתארים הבאים (אמנם על סמך ציטוטים מהתקשורת): "גורו השימושיות, צאר השימושיות, מלך השימושיות, אפיפיור השימושיות". נו באמת, ג'ייקוב, מה עם העקרון הרביעי שלך – עקביות ותקנים? אם יורשה לי לתרגם, "אין לאלץ משתמשים לתהות האם מילים, מצבים או פעולות שונות הם בעלי משמעות זהה".

  2. לדעתי.

  3. ט.ל.ח.

 


ויטלי, vitalym@


 


 

הוסף תגובה
facebook linkedin twitter email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות

  1. מר אדון2 בספטמבר 2009 ב 14:32

    אתה יכול להשתמש באתר http://ben-gurion-airport.co.il/

    הגב
  2. vitalym2 בספטמבר 2009 ב 20:30

    ואללה! תודה, לא ידעתי.
    אם כך, אני לוקח את הטענות שלי בחזרה. אבל אני מחליף אותן בטענה חדשה – למה הכתובת הזו לא עולה בחיפושים? כיצד המשתמש אמור לגלות אותה?

    אני רק מקווה שלא תדגים לי עכשיו שאני לא מחפש נכון ותביך אותי סופית 🙂

    הגב
  3. העין השלישית9 בספטמבר 2009 ב 21:01

    אם בעניני תעופה עסקינן…
    מכיוון שכולם (?) מחפשים דרך גוגל (כנראה) אז יש ניסוי מאוד פשוט:
    להתחיל להקליד "שדה" אבל לחשוב כבר שאתה רוצה להקליד "תעופה בן גוריון",ההשלמה היא אוטומטית והקישור הוא מיידי.
    מה המסקנה?
    המסקנה שלי היא שכיוון שהיום כולם מחפשים, אז זה מפחית מהשם המזוהה.
    חוץ מזה בן גוריון זה שם של מישהו, לא?

    הנ"ל היה קנטרנות לשמה.

    בלוג עם חיוך וקורטוב קל של ציניות בריאה.

    הגב
  4. vitalym9 בספטמבר 2009 ב 23:26

    היי,

    תודה!

    לגבי עניין ה-URL – כעיקרון את(ה) צודק(ת). לאחרונה ראיתי כמה כתבות בנושא "ה-URL הולך למות כי כולם משתמשים בגוגל ואז מכניסים למועדפים". זה משהו שעבר במוחי כשרשמתי את הפוסט וגם משהו שאמרו לי לאחר מכן. ב-UI אמרו לי "כמה אנשים אתה מכיר שבאמת מקלידים את כתובת האתר?". חקירה עצמית קטנה העלתה שאני בעצמי מקליד את שם האתר כמעט תמיד, גם אם הוא קיים אצלי במועדפים. אני לא באמת יודע למה זה. ואני כמעט ולא משתמש בגוגל בשביל למצוא אתר שאני כבר מכיר. חקירה נוספת העלתה שאני נמצא במיעוט נחרץ, אבל אז אמרו לי "טוב, אם אתה עושה את זה אז בטח יש עוד מיליון כמוך", וזה עודד אותי קצת. במחשבה שניה, אולי זה לא היה אמור לעודד :).

    הגב