Bitcoin – מה זה ואיך זה

12/09/2017

תגיות: ,
אין תגובות

הקדמה

מה זה ביטקוין? מאוד פשוט, לא? זה מטבע וירטואלי, משהו עם blockchain, וזה גם cryptocurrency..
האמת – קשה להבין, לי לקח הרבה זמן להיות מסוגל להסביר לעצמי במה מדובר, וגם אלה שבתחום – לא פעם מתמקדים בהיבט טכני שלו אותו הם מכירים היטב, אבל מתקשים לראות ולהבין את התמונה הכוללת.
במה דברים אמורים? יצא לי להכיר משקיעים שהייתה להם דעה מלומדת באילו מניות להשקיע, ויתכן אף שהם באמת ידעו ולא סתם זרקו דברים ללא כיסוי, אבל לא ידעו מה זה “מנייה”.. מבחינתם מנייה הייתה משהו שמוכרים וקונים, והפיקח – קונה בזול ומוכר ביוקר, ומה זה בדיוק? זה מה שזה – משהו ספקולטיבי שקונים ומוכרים..
בקיצור- זה שמישהו יודע מהו BlockChain עדיין אינו אומר שהוא מבין מה זה ביטקוין ומה מקנה לו את הערך. תיאורטית היה אפשר להמציא מטבע וירטואלי או מוצפן (crypto) ללא blockchain (לגבי זה – הסבר להלן).
היום כשאני מתחיל להרגיש שאני איכשהו מבין את הנושא, למרות שמעשית אינני מחזיק בביטקוינים ואינני סוחר בהם, אנסה לתאר את עיקרי הדברים, ולספק את ההסבר שציפיתי לקבל כשניסיתי להבין את הנושא.
נכון שזה חורג משגרת הפוסטים בבלוג, אבל הנושא עשוי להיות רלוונטי ומעניין ל-DBA-ים,
ובכלל – אני תמיד משתדל לכתוב כאן לגבי כל נושא את הפוסט שהייתי רוצה למצוא כשלמדתי את הנושא, וכך אני נוהג כעת.

ראשיתו של המסחר והמעבר לשימוש בזהב

ראשיתו של המסחר היתה בסחר חליפין. אנחנו יודעים את זה לא בגלל שנשאר תיעוד איך אדם וחווה ביצעו עסקאות ברטר בינהם, אלא מפני שאין אפשרות אחרת: מסחר מתנהל כשלכל צד יש משהו שאינו צריך, וכל צד צריך את מה שיש לזולתו. נניח- לאדם קדמון א’ יש סטייקים מבשר דינוזאור שהסטייקים ממנו יכולים להספיק לו לכל החיים, לשכן שלו – אדם קדמון ב’ – יש תפוחי אדמה שאפשר להכין מהם צ’יפס בלי סוף; ומכיוון שהראשון רוצה קצת צ’יפס ליד הסטייק, והשני בדיוק להיפך, כל אחד נותן את מה שאינו צריך יותר ומקבל את מה שחסר לו ויש לזולתו. כמובן שזה נכון לכל הקדמונים בסביבה, וכך התנהל סחר חליפין במוצרים ואולי גם בשירותים – החלפה ישירה של סחורה בסחורה.

במשך הזמן החל להפתח השימוש בזהב בתור אמצעי תשלום: הזהב היה מצרך ככל המצרכים, אבל השתמשו בו גם לתשלום. מכרו תמורת זהב, השתמשו בזהב כדי לשלם, ולבסוף – השתמשו בזהב גם לצרכים להם נועד – תכשיטים, כלי פולחן, שיניים תותבות וכו’.
למה ככה, ולמה דווקא זהב (או כסף) ולא נחושת או אבני חצץ או גרעיני חיטה?

  1. יותר נוח לנהל מסחר כשלכל מצרך יש מחיר נקוב אחד, וכך במקום לזכור כמה עולה קילו עגבניות ביחידות של מלפפונים או ביחידות של מצעי מיטה וכו’; מספיק לזכור את המחיר של כל אחד ואחד בזהב (או בכל אמצעי תשלום אחיד בו נבחר).
  2. זהב אינו מתקלקל ואינו מתכלה: אינו מתנדף בשמש, העכברים אינם אוכלים אותו, הוא אינו מעלה עובש, לא קורה לו כלום אם הוא נרטב. כך אפשר לצבור נכסים כלכליים לאורך זמן, ולממש אותם בעת הצורך.
  3. זהב הוא נדיר ולכן יקר, ולפיכך נוח לאגור אותו. נניח, אם זוג בני אדם קדמונים התחתנו ורצו לקנות מערה לגור בה, יתכן ש-10 ק”ג זהב היו מספיקים לכך. לו היו צריכים לשלם זאת בנחושת, היו נאלצים לחסוך ולגרור כמה טונות של נחושת. הזהב איפשר לנייד סכומי כסף גדולים (כסף במובן של אמצעי תשלום) בקלות ממקום למקום, ולצבור אותם מבלי שיתפסו מקום רב.
    כדאי לציין שהזהב יקר מפני שהוא נדיר ולא מפני שהוא חשוב. אפשר לחיות מצויין ללא זהב, אך בלתי אפשרי ללא מים; אלא שהמים מצויים בשפע ולכן הם זולים.

בשלב מתקדם יותר, כשנוצר שלטון מרכזי יציב, סייע השליט לסטנדרטיזציה בשימוש בזהב בכך שהוטבעו מטבעות זהב, כך שכל מטבע יצג יחידת משקל תקנית של זהב, והדבר היקשה יחסית על זייפנים. כיום מטבעות משמשים לערכים נמוכים שנמצאים בשימוש רק יותר מכיוון שהם עמידים יותר משטרות, ואילו שטרות נועדו לערכים גבוהים מכיוון שקשה יותר לזייפם.
השימוש המקורי בשטרות נועד לציין זהב שהופקד באוצר המלך או הבנק המרכזי: במקום להחזיק בזהב ניתן היה להפקידו במקום בטוח יחסית, ולקבל שטרות שציינו את כמות הזהב שהופקדה תמורת כל אחד. ניתן היה כמובן למשוך את הזהב תמורת השטר, אך זה קרה רק אם היה צורך בזהב עצמו (נניח- ליצור תכשיטים) או אם מישהו נסע לארץ רחוקה בה לא בטוח שהיו מכירים בשטרות של השלטון המקומי.

בנקודת זמן זו שנמצאת כבר בעת המודרנית ולא אי שם בדימדומי ההיסטוריה, המציאות כדלקמן: שיטת סחר החליפין שוכללה מעט למרות שבאופן עקרוני היא בעינה: הזהב ( או המתכת כסף) משמש כאמצעי תשלום עבור מצרכים, אלא שגם הוא מצרך; ואין זה משנה אם במקום בזהב אנחנו משלמים בשטר המציין כמות נקובה של זהב שניתן לקבל תמורתו.
זהו אותו בסיס הזהב המפורסם שהיקנה בעבר לכסף (=אמצעי התשלום) את ערכו, בטרם בוטל.

ביטול בסיס הזהב והיווצרות הכסף הוירטואלי

במוקדם או במאוחר זה קרה: השלטון המרכזי גילה בעת מצוקה שניתן להנפיק שטרות גם ללא כיסוי בזהב. לכאורה התרמית תתגלה אם כולם יגשו לאוצר המדינה וידרשו את זהבם, אלא שזה לא קורה בפועל, הציבור זקוק לזהב בתור אמצעי תשלום ולא בתור מצרך, ולכן אין טעם בכך.
הציבור אולי לא גילה את זה, אבל כוחות השוק כן: משהודפסו הרבה שטרות, המחירים החלו לעלות וערך הכסף ירד. ברור שהדפסת הכסף לא יצרה יותר זהב או מצרכים, אלא יותר שטרות; וכתוצאה מכך היה צורך לשלם יותר תמורת אותם מצרכים ונוצרה אינפלציה. הדבר היחידי שלכאורה לא התייקר היה הזהב: ניתן היה לדרוש תמורת השטרות את ערכם הנקוב בזהב וכולם היו מסתערים על הבנ,ק המרכזי, ולכן ברור שקרה אחת משתיים: או שמנעו את מימוש השטרות, או ששינו את הכללים ואיפשרו לממש את השטרות בפחות מערכם הנקוב; וכך או כך – בסיס הזהב בוטל למעשה.

אמצעי התשלום המשיכו להתקיים, אולם ערכם לא נבע מהזהב אותו הם יצגו (וערכו של הזהב נבע כזכור מהיותו מצרך שימושי), אלא מהגיבוי של השלטונות: המדינה שילמה משכורות באמצעי התשלום שהנפיקה, מכרה מצרכים ושירותים תמורתם, וגבתה בהם מיסים. גם מבלי לגבּות זאת בחוקים שיאסרו שימוש באמצעי תשלום אחר (במדינת ישראל יש להציג מחירים בשקלים) – גודלה, כוחה ואמינותה של הממשלה הם אלה שנותנים לאמצעי התשלום תוקף. כמובן שהגיבוי החוקי נותן לכך משנה תוקף.
שוב – לאמצעי התשלום שבמשק אין שום ערך אובייקטיבי זולת זה הנובע מהשימוש בהם ומהגיבוי של השלטון.
מה משמעות הדבר? נניח קמה מדינה חדשה: תושבי הנגב מכריזים על עצמאותם, וקובעים שמטבע חדש בשם סלע יחליף את השקל הישראלי בתחומי שלטונם – כל 10 שקלים יוחלפו בסלע אחד. כעת קילו עגבניות יעלה חצי סלע במקום חמישה שקלים, ושכר המינימום יהיה 500 סלעים במקום 5000 ש”ח. סלע שווה איפוא עשרה ש”ח.
כמה שווה ש”ח? נכון לעכשיו – ש”ח שווה 0.29 דולרים אמריקאיים (דולר שווה 3.5 ש”ח).
כמה שווה דולר? אה.. אה.. אפשר לציין כמה אירו שווה דולר אחד, כמה יינים יפנים שווה אירו, כמה דולר אוסטרליים שוה יין וכך הלאה; אלא שבשום מקום לא נמצא בסיס יציב. בערך כמו בסיפור המיתולוגי בו כדור הארץ מונח על ארבעה פילים ענקיים שעומדים על שריונו של צב ענק; ועל מה עומד הצב?
(השאלה נשארת תלויה באוויר כמו הצב הנ”ל)
להבדיל, ניתן למצוא טבלאות שיאפשרו לנו להמיר אינטשים לסנטימטרים, יארדים לפיט, טפחים לאמות וכו’; אולם בסוף נזדקק לעוגן חיצוני שיקבע את אורכו של מטר אחד: במקור זה נקבע לאחת חלקי מיליון מהמרחק מהקוטב הצפוני לקו המשווה, אך בהמשך הומר להגדרה מדעית מדוייקת יותר. אותו עוגן לא קיים ביחס לכסף (אמצעי התשלום).

כדי לסבך את הסיפור, כשאנחנו משתמשים במונח “כסף” או “אמצעי תשלום” אנחנו רואים בדמיוננו מטבעות ושטרות, אלא שבפועל רוב אמצעי התשלום אינם קיימים באופן מוחשי, ורוב העסקעות הכלכליות מתבצעות ללא מזומנים.
הכיצד? לאזרח ממוצע יש כמה מאות שקלים במזומן בכיס, וכמה אלפי שקלים בחשבון העו”ש (חסכונות הם בוודאי רכוש אך לא כסף שניתן לשלם באמצעותו כמו מחשבון עו”ש). לבנקים יש כיסוי חלקי לחשבונות העו”ש במזומן, ולכאורה – אם הציבור כולו ירצה למשוך את כספוו מחשבונות העו”ש לא יהיה לכך כיסוי (אל דאגה- זה בפיקוח ואישור בנק ישראל). זאת ועוד: במזומן אנחנו משלמים עבור פחית קולה בקיוסק או משאירים טיפ במסעדה, אך כל התשלומים הגדולים מתבצעים לא במזומן אלא ברישום בבסיס הנתונים של הבנק: קבלת משכורת, שכר דירה, קניות גדולות בסופר, תשלומי מיסים, קניית דלק וכו’. רוב העסקאות הכלכליות מתבצעות באמצעות צ’קים, כרטיסי אשראי והעברות בנקאיות; מתבטאות מבחינת התשלום בפעולות Insert/Update בטבלאות הבנק (הנה קישרתי את זה לתחום המקצועי שלי ושל הבלוג הזה)..

לסיכום: לא רק שביטלנו את בסיס הזהב וכעת לשטרות ולמטבעות אין כיסוי בזהב או כל בסיס אמיתי, אלא שגם השטרות והמטבעות עצמם אינם מייצגים את אמצעי התשלום במשק, ולכל היותר מכסים אותו חלקית. רוב הכסף הוא וירטואלי. כסף זה שמהותו ומקור ערכו אינם ברורים ואין לו כיסוי בזהב נקרא כסף Fiat.
אט אט אנחנו עוברים למציאות בה כל הכסף יהיה וירטואלי: במדינות נחשלות ובעסקאות לא חוקיות מעדיפים מזומנים, אך אחוז הולך וגדל מהתשלומים במדינת ישראל ובמדינות המפותחות מתבצע באופן וירטואלי.

הביטקוין

מקורו של הביטקוין במימוש של רעיון מורכב ליצור אמצעי תשלום שאינו מטעם השלטון או הבנק המרכזי, אפילו לא מטעם גוף מסחרי או ארגוון כלשהו;
והרעיון התיאורטי היה אמור לתת מענה לבעיות כגון:

  1. כיצד יווצר הכסף? זהב ניתן לכרות או להפיק מהאדמה, מזומנים מודפסים או מוטבעים על ידי הבנק המרכזי עבור הממשלה. מי וכיצד יצור את אמצעי התשלום החלופי, ועבור מי?
    המנגנון הלא שגרתי שנקבע הא חיפוש פתרוונות לאתגר מתימטי, כאשר כל פתרן הפך ליחידת ביטקוין חדשה. פעולה זו נקראת כרייה (mining) מכיוון שיש בה קווי דמיון מסויימים לכריית זהב מבחינת המאמץ המושקע, הכמות המוגבלת והאקראיות שביצירת או גילוי יחידות חדשות..
    מפרספקטיבה אחרת יתכן שהיה ראוי לקרוא לכך הדפסה, מכיוון שכריית זהב יוצרת מצרך שהוא גם אמצעי תשלום, ואילו הדפסה יוצרת אמצעי תשלום ותו לא, וזה מתאים יותר לביטקוין.
  2. איזו צורה תהיה לאמצעי התשלום החדש, וכיצד יתבצעו התשלומים? כשמדובר באמצעי תשלום מוחשי – הבנק המרכזי מדפיס אותו, והתשלום מתבצע על ידי העברתו הפיזית מהקונה למוכר, אך מה במקרה של אמצעי תשלום שאינו מוכר על ידי מערכת הבנקים? מה הוא יהיה? כיצד ישמר? כיצד יועבר?
    הביטקוין הוא וירטואלי לחלוטין, ואין הדפסה או הטבעה פיזית של שטרות ומטבעות, למרות שלא פעם, לצרכי אילוסטרציה, מציגים ציור של מטבע ועליו סמל הביטקוין.
    הוא קיים בתור רישום בבסיס נתונים (בדיוק כמו כל כסף וירטואלי אחר), אלא שאין מדובר בבסיס נתונים מרכזי בשרת של בנק או גוף כלשהו, אלא בבסיס נתונים שמשוכפל בין כל המשתמשים. אין כאן מאסטר עם הרבה רפליקוות, אלא רפליקות שכולן ביחד (או ברוב קולות) מהות את המאסטר. כל פעלת העברה של ביטקוין בין שני משתמשים נרשמת בכל הדטבייסים סימולטנית באופן מוצפן ובלתי ניתן לזיוף. בסיס נתונים זה נקרא Blockchain.
    ”המשתמש הפשוט” אינו אמור ללמוד את כל רזי ה-Blockchain ולדעת כיצד להצפין ולפענח: יש ארנקים אלקטרוניים (wallets), אפלקציות ידידותיות למשתמש, שעושות זאת עבורנו.
    כל זה מצטייר אולי כמונח על קרן הצבי, אלא שיש לזכור שמרבית כספנו קיים ומועבר באופן וירטואלי: המשכורת, הקניות בסופרמרקט, תשלום המשכנתה, החסכונות וכו’; וגם מה שלא – המזומנים בכיסנו, מה הם בעצם מבטאים? לא ברור.. 🙂
    קלות התשלום באמצעות ה-wallet והעדר ביורוקרטיה הופכת את התשלום למהיר מאוד, ולאחר מספר דקות הפעולה נכתבת לכל ה-blockchains ולא ניתן לבטלה. לכאורה גם תשלום באינטרנט באמצעות כרטיס אשראי או PayPal מתבצע מייד, אולם לאחר הלחיצה על האישור באתר האינטרנט – יכולים לחלוף מספר ימים עד שהפעולה הופכת לסופית, והמנגנונים השונים שצריכים לאשר אותה הם הסיבה לעמלות היחסית גבוהות שעלינו לשלם.
  3. כיצד המידע יהיה מוגן אם ה-Blockchan זמין לכל? הרי איש אינו רוצה שכולם ידעו מה מצבו  ופעילותו הכלכליים.
    המונח CryptoCurrency (מטבע מוצפן) מתייחס הן לביטקוין וה לחלופות אחרות שמתבססות על Blockchain מוצפן כדי למנוע רמאויות, אך גם כדי להגן על הפרטיות: פרטי חשבון הבנק שלי ידועים רק לי ולמספר מצומצם של עובדי הבנק שמחוייבים לסודיות. במקרה של ביטקויןן – איש זולתי אינו יודע האם וכמה יש לי.
    זה אחד היתרונות והחסרונות של הביטקוין: החוק מחייב לבצע תשלומים משמעותיים דרך מערכת הבנקים כדי לדעת מי שילם למי, בשעה שפעולות לא חוקיות כמו סחר בסמים או ללא דיווח כדי להימנע מתשלום מיסים מתבצעות במזומן. ביטקוין מאפשר להעביר סכומי כסף גדולים מאדם לאדם או ממקום למקום מבלי להשאיר עקבות, ולכן יכול לשמש גם להלבנת כספים ומימון עסקאות בלתי חוקיות.
    בכל מקרה, לענייננו: המידע מי מחזיק או החזיק במה הוא דיסקרטי לחלוטין, ואיש אינו יודע דבר זולת בעל הביטקוין.
  4. מי יקנה לאמצעי התשלום את ערכו? השיטה המסורתית היא שהשלטון המרכזי עושה זאת באמצות גודלו, השפעתו על המשק, וגיבוי החוק. כיצד זה יקרה עם אמצעי תשלום בלתי תלוי בממשלה?
    בניגוד לסעיפים הקודמים שהם טכניים,ומדוייקים, סעיף זה הוא היותר מעורפל וערטילאי.
    מי שנותן לביטקוין את ערכו זו קהילת המשתמשים בעצם השימוש בו. כלומר- אין כאן גוף כדוגמת בנק מרכזי או ממשלה שקובעים את ערכו והציבור מאמץ אותו, אלא הציבור הוא זה שקובע את ערכו.
    כאשר קמה מדינה חדשה וממשלתה מנפיקה מטבע חדש, היא קובעת את ערכו ההתחלתי כערך המרה למטבע הקיים; מאפשרת להמיר לשני הכיוונים, ובכך היא קובעת את ערכו. כשקמה מדינת ישראל המטבע שלה נקבע ללירה ישראלית, ויחס ההמרה ההתחלתי היה 4$ ללירה (או 0.25 לירות לדולר). זו הייתה החלטה שרירותית לחלוטין. בערך כמו אילו היינו מאמצים יחידת מרחק חלופית למטר: שינוי יחידת המידה לא היה הופך איש לגבוה או לנמוך יותר, והעולם לא היה מתרחב או מתכווץ כתוצאה מכך.
    מה היה קורה באופן תיאורטי לו הייתה קמה מדינה חדשה על אי בודד שאינו מקיים יחסי מסחר עם אף מדינה ושלא הייתה בו מערכת מטבע קודמת?הממשלה במקרה זה תקבע כמה משכורת היא משלמת לפקידים או לשוטרים או לסגני שרים, כמה היא מוכנה לתת בתמורה למדים לצבא או לריהוט למשרדי הממשלה שהיא קונה מהספקים, וכמה כסף היא דורשת בתמורה לשירותים שהיא מספקת; ובכך היא מקנה לאמצעי התשלום שהנפיקה את ערכם.
    במקרה של ביטקוין, ציבור המשתמשים שמוכן לשלם במטבעוות מוכרים תמוורתו, או לספק מצרכים ושירותים תמורתו – הוא זה שקובע במעשיו את ערכו.
    זה בוודאי אינו משחק פירמידה שיוצר מראית עין של יצירת ערך כשבפועל זהו משחק סכוום אפס בו חלק מרוויחים (מיעוט) וחלק מפסידים (הרוב).

עולם ללא רגולציה ורגולטורים

כפי שניתן לראות – “נפטרים” מהשחקן המרכזי שאינו רק גדול, אלא יש לו זכויות יתר כמו לחסום או לשנות את החוקים: הבנק המסחרי יכול לחסום חשבונות בנק, הבנק המרכזי יכול לבטל שטרות ומטבעות או להחליף את המטבע ולקבוע כל מיני חוקים שמכבידים (להלן- “רגולציה”)  ועוד. מבחינה זו זה נשמע כיתרון גדול לשחקן הקטן שמפקפק בטוהר כווניה של הרשות ושאינו מעוניים להיות כפוף לה, אך יש לזכור שיש לקיומה ולרגולציה שהיא אוכפת גם מספר יתרונות:

  • יש בעל בית, יש למי לפנות במקרה של בעייה, ויש מי שנלחם נגד מעשי מרמה. הנה בשנת 2016 ניצל אלמוני פירצה בפרוטוקול של cryptocurrency אחר בשם ethereum והעלים/גנב/הונה בשווה ערך לעשרות מיליוני דולרים, או הודעות שניתן למצוא בפורומים מקצועיים בהם משתמשים מדווחים שגילו שהארנק (wallet) שלהם התרוקן באורח פלא: אולי הם התבלבלו, אולי הם בעצמם רמאים, אבל אולי באמת כספם נגנב. במקרה זה אין כל כך אל מי לפנות, ואין הרבה מה לעשות.
    העובדה שהשימוש בביטקוינים יכול לסייע לפושעים להלבנת כספים, מהווה בהחלט מקור לדאגה. הסיכון אינו רק תיאורטי: התפרסמו מקרים של מפיצי “כופרות” שדרשו דמי כופר בביטקוינים כדי שלא ניתן יהיה לגלות אותם.
  • “השחקן המרכזי” הנ”ל הוא גם המבוגר האחראי שדואג לייצב את המטבע ושומר על קיום כללי המשחק גם לטובת המשתמשים.

הנקודה השנייה היא חשובה להבנת טיב השימוש בביטקוין כיום: הוא משמש בעיקר לצרכים ספקולטיביים, ופחות כאמצעי תשלום; גם בגלל שאינו מכובד על ידי כולם (בניגוד למשל לדולר האמריקאי), וגם בגלל שהתנודתיות הקיצונית בערכו גורמת לו להיות אטרקטיבי כספקולציה אך לא כאמצעי תשלום. הקשישים שבנו זוכרים את המחצית הראשונה של שנות ה-1980 בהן האינפלציה השתוללה, שער הדולר (=ערך השקל
) השתנה בקיצוניות, וכך הציבור נמנע מלהשתמש בשקלים, ובמקום לייצר סחורות ושירותים ולהסתכן בכך שהתמורה תאבד את ערכה,  היה כדאי לבצע ספקולציות. גם כיום, כשאין אינפלציה, בנק ישראל דואג לווסת את שער הדולר (=ערך השקל!) כדי להגן על המשק. בשוק הביטקוין אין גורם כזה. כמובן שגם אין מי שידפיס כסף בחוסר אחריות ויגרום לאינפלציה חסרת רסן (וזה קרה כבר כאן וקורה כיום בעוד מקומות).
כך נוצר מצב שהספקולנט ישקול בכובד ראש השקעה בביטקוין כנגד השקעה בדולרים או בכל נכס אחר,
אבל ציבור הנוסעים לחו”ל או הקונים באתרים בינלאומיים ברשת יצטיידו בדולרים ולא בביטקוינים.

כיצד כל זה ישפיע על עתידו של הביטקוין: גיבוי הקהילה מחד, העדר פיקוח ורגולציה מאידך, העדר חסמים ביורוקטיים בביצוע עסקאות וכו’? קשה לחזות, ולא רק בגלל שקשה לערוך תחזיות ובעיקר לגבי העתיד (כפי שאמר מי שאמר..) אלא מפני שאין לעולם נסיון קודם בתחום זה שניתן להתבסס עליו.

הוסף תגובה
facebook linkedin twitter email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *