חיפוש עבודה בהייטק מעל גיל 50

01/02/2014

תגיות: ,
7 תגובות

לאחרונה עברתי לעבודה חדשה בתחום הטכני שלי כאשר אני בן 50+: עמוק בתחום בו אף אחד – כך לפי השמועות – לא סופר אותי, והייתי אמור לקבל סירובים מנומסים. זה לא קרה.
אני רוצה לסכם רשמים ותובנות מהתהליך הזה לטובת עובדים אחרים בתחום שהם "בגילנו", וכל זה מפרספקטיבה אישית: אני מבין מצויין שזה אינו מחקר מדעי, אני אינני "מדגם מייצג" אלא מקרה פרטי, וזה שלי לא הייתה בעייה אינו אומר שאין בעייה. אני רוצה לכתוב על איך הדברים נראים ממרומי מגדל השן והשנים, על איך שאולי אני נראה (כלומר- לא איך אני נדמה בעיני עצמי, וגם לא איך אני נדמה בעיני הזולת, אלא איך נדמה לי שאני נדמה בעיני הסובבים אותי..), על חיפוש העבודה, הראיונות, המעסיקים (לא רק אני מועמד מבחינתם אלא גם הם מועמדים מבחינתי..) ועוד; ככל שתעלה המקלדת.

כמה אתם נותנים לי?..

"הקשישים" נוטים תמיד להצטדק שהגיל אינו מה שכתוב בתעודת הזהות אלא מה שמרגישים. בתור משקיף מבחוץ הטיעון הזה נראה לי תמיד מגוחך, אך ככל שאני הולך ומתקרב ליום בו אוגדר כך (ללא מרכאות..) אני חושב שאני מבין את הכוונה: אנחנו נראים יותר צעירים מאיך שהורינו נראו כשהיו בגילנו, ואנחנו מתנהגים כצעירים – דבר שלא היה מקובל בדור הקודם; ומעבר לדברים החיצוניים יש משהו עמוק יותר: מבחוץ אנחנו אולי מקומטים, אך לא מבפנים; בערך כשם שילדים וילדות בני 7 או 10 דומים בעיננו לגורים חמודים ושובבים למרות שיש להם תחושות ומודעויות בוגרות, ואסור לנו לטעות בהם.

אני חייב להודות שאני מרגיש שמתייחסים אלי כיום ביתר כבוד, אורך רוח וסבלנות לעומת ימים עברו כשהייתי צעיר בן בלורית. כלומר- כשהייתי סטודנט בשנות ה-20 לחייו והמנהלים שלי היו באמצע שנות ה-30 וה-40 לחייהם – הרגשתי לא פעם בְּיחס שאני פירשתי אותו כנגוע בשמץ של זלזול או התנשאות (למרות שספק אם הם היו מודעים לזה), ואילו כיום כשיש לי מנהלים באותו גיל ממש ורק אני באמצע שנות ה-50 לחיי – לרוב דברי ביקרות יאמרו בצורה דיסקרטית ומנומסת, לא ישכחו לומר לי שלום, ולא יתביישו לצחוק מהבדיחות שלי; וגם הפעם – ספק אם הם מודעים לזה..

מעבר לכך- כמו אותו כלב שחי בבית וחושב לתומו שגם הוא בן אדם תרבותי ולא איזה כלב רחוב – עובדה שהוא גר בין בני אדם תחת קורת גג, כך גם אנחנו "הקשישים" רואים כל היום צוציקים מסביבנו (אתם יודעים- כאלה שהיו בגן כשאנחנו התגייסנו..), אבל כשהם מסתכלים עלינו הם רואים כלב הולך על ארבע.. אה.. סליחה – קשיש מקריח..

בראיונות שעברתי במספר מקומות עבודה לא הרגשתי התייחסות גילנית בוטה ("סבא- היכן החנית את הקלנועית שלך?..") אלא יחס הוגן, אם כי מי יודע- אולי אותם אלה שמתייחסים אלי ביתר דרך ארץ בשל גילי, מאחורי הגב תופסים את הראש ונאנחים "מה הוא חושב שאנחנו – דיור מוגן?".

באמת אין עבודה לבני 50+?

כנראה שמחסום הגיל הוא מעין תקרת זכוכית בלתי נראית, או אולי תקרת ניילון – גם שקופה וגם גמישה.

כלומר- יש מקומות שבהסכמה שבשתיקה לא יגייסו מבוגרים (זו עבירה על החוק), במקומות אחרים זה יהיה בלי להיות מודעים לכך, למשל כשהמנהל שמגייס ירגיש פחות נוח עם אנשים מבוגרים ממנו, ולבסוף – יכולות להיות גם סיבות סבירות (בעיני לפחות) למשל כשמחפשים מישהו ללא נסיון שיהווה עתודה ניהולית או שיכנס לטכנולוגיה חדשה ויהיה אפשר לבנות עליו לטווח ארוך.

יש לשער שבתחומים ניהוליים ואדמיניסטרטיביים יותר בולטת ההעדפה לצעירים, או ליתר דיוק לגילאי הביניים להם יש כבר מספיק נסיון אך גם עוד שנות קריירה עתידיות רבות, ואילו בתחומים הטכניים מספיק שפלוני יודע לעבוד והגיל פחות מהווה מכשול. לשם השוואה- רוסים וחרדים, שתי אוכלוסיות שונות במהותן זו מזו, נוטים להתמקד בתפקידים טכניים ולא להתקדם לעמדות ניהול בכירות (לפחות במקומות בהם עבדתי). הם לרוב חרוצים, לומדים מהר, טכניים; ובעיות מנטליות מונעות מהם לטפס למעלה (ואני מקווה שלא חרגתי בניסוחי מכללי התקינות הפוליטית והעלבתי מישהו בשגגה). זה לאו דווקא חסרון כי בהייטק להיות "זוטר" אין פירושו לקבל משכורת נמוכה ולהסתפק במועט.

עד כמה שהדברים נוגעים אלי- אני עוסק בתחום טכני שכנראה יש לו ביקוש, אני מוכּר "בבראנז'ה", ומי יודע? אולי אני באמת מקצועי מעל ומעבר לממוצע ובזכות כך דילגתי בקלילות מעל מחסומי הגיל? (גילוי נאות – אני כנראה יותר מקצועי מהממוצע, אבל פחות ממה שחלק חושבים). במילים אחרות – אינני בא לטעון שאם אני מצאתי עבודה אז כל אחד בגילי יכול.

"הסיגיות": ראיונות ומבחני קבלה

בפורום עובדי הייטק בתפוז נתקלתי במונח "סיגיות" (צורת הרבים של השם הפרטי הסימלי – סיגי), כינוי לעג שמתייחס למגייסות בחברות השמה ומחלקות משאבי אנוש שלא מבינות שום דבר, מחפשות עובדים בלי להבין את המונחים המקצועיים בקורות החיים, לא מחזירות תשובות בזמן, מבלבלות את המוח בבקשות מיותרות, והכי גרוע – הן צעירות שזה עתה סיימו את האוניברסיטה..

למה אני מספר את זה? כדי להניח את דעת הבריות – גם לצעירים לא קל, ולא רק לנו.

האמת היא שכמעט ולא הייתי צריך לעבור דרך בת דמותה של אותה "סיגי", אבל באופן כללי אין לי הרבה על מה להתלונן, וגם כשיש – אני מעדיף לשפוט את המערכות לכף זכות, בערך כפי שהייתי מצפה שישפטו אותי. קרה שביקשו ממני למלא טופס מועמדות סטנדרטי של מקום העבודה למרות ששלחתי דף קורות חיים מדוגם ומשופצר, אז מילאתי כולל מספר אישי מהצבא (אתם מבינים שהשתחררתי לפני יותר מ-30 שנה, נכון?), בי"ס תיכון בו למדתי וכך הלאה, וקיבלתי את זה בהבנה. לא מכל המקומות בהם לא התקבלתי חזרו אלי לבשר לי זאת בנימוס, וזה לא בסדר וחבל: מי שלא עשה זאת הרי היה בעצמו מועמד לעבודה, ויודע שמחכים לתשובה. לא ציפיתי מאנשי משאבי האנוש (שרובם נשים, ולכן הניסוחים בלשון נקבה) להבין את כל המונחים הטכניים במודעת הגיוס כשם שגם אני אינני מבין הרבה במודעות שאינן בתחום שלי, ושלא לדבר על דרישות שמלכתחילה נוסחו באופן שגוי. קיבלתי בהבנה את העובדה שזומנתי לראיון נוסף ואף לראיון שלישי: מתייחסים אלי ברצינות ומקדישים לי זמן יקר.

תת נושא בפני עצמו הוא מבחנים מקצועיים: במקומות רבים נדרשתי לעבור מבחנים מקצועיים, בחלק מהם למרות שידעו שאני מכיר את החומר, כי זה חלק מנהלי הקבלה. קיבלתי את זה בהבנה: מגיעים מועמדים עם קורות חיים וממליצים לתפארת, ומי לכפנו יתקע שהכל אמת? חלק מהבחינות היו סבירות במובן זה שבחנו אם אני מכיר בכלל את התחום, אחרות באמת איפשרו להבחין בין מי שיודע מעט ושטחי למי שיודע הרבה ולעומק, והייתה גם אכזבה אחת – מקום בו היה מבחן אמריקאי שלהערכתי כלל לא מעט שגיאות. נו טוב- אני משער שכל מועמד לעבודה הוא בעד המבחנים אותם עבר בהצלחה, ונגד אלו בהם נכשל; אך עדיין יש משהו עקום במבחן אמריקאי בו לא ניתן להבחין בין מי שסימן את התשובה הנכונה במקרה לבין מי שמבין והתלבט בין התשובה הנכונה לכמעט נכונה והימר לא נכון..

על שאלת הגיון נדרשתי לענות פעם אחת (וגם זה באלתור של המראיין ולא כמבחן "רישמי"), ולדעתי השאלות האלו מיותרות: את מי שחובב חידות הגיון קשה להפתיע בשאלה חדשה ורוב הסיכויים שהוא יענה נכון כי הכיר את החידה.. מעבר לכך- היכולת לפתור חידות כאלו מלמדת על אינטליגנציה גבוהה אך מסוג מסויים מאוד, ולאו דווקא זה שמקומות העבודה מחפשים.

הנקודה האחרונה בפרק זה הן מנהלות משאבי האנוש שכולן היו מקצועיות, הבינו עניין, ודאגו היטב לאינטרסים של מקום העבודה שלהן. לא היה לאף אחת מהן היכולת להעריך אותי מקצועית בתחום ההתמחות שלי, אבל עובדים אינם נבחנים רק במקצועיות אלא גם ביכולות ותכונות אחרות, וזה בדיוק התחום בו אנשי המקצוע אינם מתמצאים בדרך כלל ואנשי משאבי האנוש כן. נשאלתי שאלות מתוחכמות שנועדו לבחון את הרצינות שלי, את היכולת שלי להתחייב לאורך זמן, את התאמתי לאופי העבודה בארגון; תשובות שבלוניות לא היו מקבלות ציון עובר, והייתי צריך להזיע ולעבוד קשה כדי לצלוח את המכשול הזה. אף אחת, אגב, לא קישקשה שלי על "משפחת בנק הפועלים" או כל מיני קלישאות כאלה.

אני כותב את הפיסקה הזו בהערכה רבה לכל אלו שהן רחוקות מאוד מתדמית "הסיגיות" שיש מי שמנסים להדביק להן, שעוסקות בתחום שהוא מאוד רחוק ממני ושקל לי לזלזל בו, אבל שבדיעבד למדתי להעריך את חשיבותו.

סיכום

העובדה שמצאתי עבודה בגילי אינה עדות לשום דבר: אינני הולך לטעון שאין בעייה "עובדה שאני הצלחתי". זאת חוכמה מפוקפקת מאוד. אני כן חושב שהבעייה פחות חמורה ממה שמנסים להציג אותה- בתפקידים מסויימים או בנסיבות מסויימות יש בוודאי בעייה למבוגרים, אבל לא בכל מקום ולא לכל אחד.

כל זה אינו אלא מקרה פרטי של משהו יותר כללי: איזו תחושה או גישה רווחת שאני נתקל בה לעיתים קרובות כאילו כולם מטומטמים ורשעים, חוץ ממני ומכם – ל"ו הצדיקים בהייטק הישראלי.. לא שאין אנשים רעים וטיפשים בדרגי הניהול וקבלת ההחלטות, אלא שזה החריג והנדיר ולא הנורמה; ולא פעם אני מגלה שאותם מתלוננים סדרתיים הם עצמם לא ישרים ולא הגונים ובתור שכאלה – חושדים בזולתם ופוסלים במומם.. אגב- היכולת הזו לדון את הזולת לכף זכות ולראות את העולם מחייך אלינו, היא מהברכות שהגיל מביא איתו, לפחות עד כמה שמדובר בי.

בכלל- השנים שחולפות מביאות איתן גם הרבה טוב: נכון שאנחנו פחות זריזים ואולי פחות נכונים לשינויים דרסטיים, אבל לנסיון שצברנו יש ערך עצום, ומדובר לא רק בידע מקצועי אלא בחוכמת חיים. אני כותב את זה לא כפרסומת וקידום מכירות של בני גילי, אלא מפנה את זה בראש ובראשונה למי שמרגיש שזמנו חלף ושהוא ב"זמן פציעות": אפשר ללמוד ולעשות המון בגילאים האלו, ולהפיק מכך הנאה אין קץ.

הוסף תגובה
facebook linkedin twitter email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות

  1. Uriel Jacobson01/02/2014 ב 19:03

    כל הכבוד לך !

    הגב
  2. איתן01/02/2014 ב 19:32

    גרי,
    אני קראתי במשך 4 שנים האחרונות (כן כן, בדקתי עכשיו מתי הפוסט הראשון שקיבלתי במייל וזה היה ב28.1.2010 ) את כל הפוסטים שפירסמת ולא זכור לי פוסט כזה מרגש.

    המון ההצלחה בעבודה החדשה !!!!

    הגב
    1. גרי רשף01/02/2014 ב 20:49

      אתה מתרגש? אני מתרגש!
      אני כותב פוסטים עם תחושה כאילו אני כותב למגירה,
      ומגלה לתדהמתי דקוראים אותי באדיקות..

      לשמחת תחילת העבודה החדשה מחר,
      מתווספת השמחה שהסיבה לי תגובתך!

      הגב
  3. איתי בנימין, MVP02/02/2014 ב 09:53

    גרי היקר,

    המון המשך הצלחה !!

    הגב
    1. אלכס19/02/2014 ב 17:29

      אני בן 56, פוטרתי מעבודה אחרי 8 שנים. מיד התחלתי לשלוח קורות חיים לכל משזז, כולל "הסיגיות", מצתי עבודה אחרי ראיון שלישי תוך 11 יום עם שיפור התנאים. אבל לא קרוב לבית. הרגשתי שאני לא כזה זקן. לכולכם בהצלחה……..

      הגב
  4. בן גנור04/03/2014 ב 18:41

    ברכות לך גרי ולכל מי שמצא את דרכו. גם תודה על זריקת האופטימיות.
    אבל הייתי ממקד את הבעיה: האם לבני 40+ יש סיכוי שווה גם במשרות שבהן נסיונם (הרב) לא נדרש, או שנסיונם הרלוונטי מועט? האם גם במקרה זה הם זוכים לאותה הזדמנות כמו בני 20+?
    האם בן 40+ שנסיונו אינו נדרש יכול לעבור הסבה לתחום חדש, ולהוות מועמד בר תחרות?
    אשמח לדעתכם.

    הגב