המסע שלי עם זוגתי ל BUILD 2013 בסאן-פרנסיסקו חלק I

23 ביוני 2013

תגיות: , ,
אין תגובות

הגענו לשדה התעופה מוקדם, כי זוגתי רצתה להספיק לעשות סיבוב בדיוטי פרי. את בדיקות הביטחון עברנו במסלול המהיר. לקח לנו זמן למצוא איפה מתחבאים הדלפקים 1-5 (מאחורי הקיר, לא רואים אותם מאולם הכניסה). הפקדנו את המזוודות. בביקורת הגבולות, יש לי את הכרטיס הביומטרי, אבל לזוגתי לא, מאחר והתור לדרכונים היה יותר גדול מהתור לקבלת כרטיס ביומטרי (שניתן חינם!!), לקחנו החלטה לחבר את זוגתי לעולם הביומטרי. ואכן, תוך פרק זמן קצר, כבר היה לה כרטיס ביומטרי, וקיבלנו מהאוטומט אישור יציאה מודפס ויפה ביד כשהרבה נוסעים שהגיעו לפנינו ממתינים עדיין בתור לפקיד הגבולות. בדרך לאולם הנוסעים היוצאים ניסיתי לעבור דרך המכס כדי לרשום שם את מרכז המחשבים הנייד שלי, שלא יהיו לי בעיות בדרך חזרה, אבל המוכס זרק אותי מכל המדרגות, ואמר לי שבשביל שני טאבלטים לא צריך לבזבז את זמנו היקר.

אז אני מוצא את עצמי ביום שישי בבוקר, 5:20, יושב על ה Surface Pro, באולם היציאה הענק והקפוא של נתב"ג, מנצל את האינטרנט המהיר והחופשי כדי לעבור על הדואר לפני שאני מתנתק מהעולם לכמה שעות. זוגתי בינתיים חוקרת את ה Duty Free. אני כבר שנים לא חוקר אותו, כי את רוב הדברים שיש שם, אתה מוצא בסופרים בארה"ב או באירופה במחיר זול יותר. ומה שכן זול בדיוטי פרי, לא מדבר אלי. אבל זוגתי אוהבת לעשות Windows Shopping, ומאחר ויש לה זיכרון חזק בצרוף ל Data Base עוצמתי, בדבר אחד אני בטוח, אם היא תקנה משהו, זו תהיה מציאה אמיתית (איך אני, מפרגן ?).

אני לא מחובר לחשמל, לכן אני מעביר את המחשב למוד Power Save וסקרן לדעת כמה זמן הבטריה של ה Surface Pro תחזיק מעמד. מהניסיון שלי ה Surface RT מחזיק הרבה זמן, אבל ל Pro יש I5 ולא ARM ואני עדיין לומד אותו.

בנסיעה הזו מחשב העבודה הראשי שלי הוא ה Surface Pro ומחשב הגיבוי שלי הוא ה Surface RT. אני עושה בנסיעה הזו POC או בלע"ז הוכחת היתכנות או תרגיל על רטוב, תקראו לזה איך שתרצו. יש לי בנסיעה הזו כמעט את כל מגוון העיסוקים שלי. אני מרצה בקבוצת משתמשים, אני משתתף בכנס BUILD ואני פוגש לקוחות ושותפים עסקיים ויש לי גם קצת Production time debugging. אם אני אצליח לעשות את כל הפעילות השוטפת שלי בנסיעה הזו רק עם שני המחשבים האלה, אני מציע למכירה את ה Slate של Samsung שלי' עם תחנת העגינה שלו, וגם את ה T500 הוותיק והטוב, שנשאר מיותם על שולחן העבודה שלי במשרד (שאליו אני יכול להתחבר בעת הצורך עם Remote terminal, כגיבוי לשעת חירום במקרה ומשהו מתפקשש).

עותקים דיגיטליים של כרטיסי הטיסה, אישורי המלון, ואישורי ההרשמה לכנס נמצאים על ה Sky-Drive יחד עם המצגות וה Demo – ים להרצאה שלי, כך שבמקרה הכי גרוע, אני יכול להשאיל מחשב ממישהו ולעשות את המצגת מהענן. ולא, אני לא פרנואיד, זה בא לי טבעי.

זוגתי ניצלה עד לקצה גבול הביטחון את הזמן, ואפילו קצת חרגה. שינו לנו ברגע האחרון את שער היציאה, ואני לא הייתי ערני מספיק, בקיצור, מצאנו את עצמנו רצים, כדי להגיע למטוס לפני נעילת הדלתות. אין לי התנגדות לקצת כושר גופני על הבוקר, וגם לא היינו הנוסעים היחידים שאיחרו, אבל עדיין זה היה קצת מלחיץ.

המטוס מסוג AirBus 319B, ממש אוטובוס, רק שבאוטובוס יש יותר מקום לרגליים. אין מערכת בידור, אין מסכים, אין אפילו מערכת שמע. אבל יש לי מחשב וטלפון, אז מי צריך יותר מזה. ישבתי וכתבתי את החוויות שלי לבלוג.

נושא הביטחון בשדות התעופה הוא דבר שיכול לפעמים להצחיק מתוך ייאוש, למשל במדריד, לא משנה אם אתה בא מטיסה בינלאומית, לאחר בידוק בטחוני מלא, או מגיע לשדה מבחוץ לגמרי, תמיד תעבור בדיקה ביטחונית בכניסה, אמנם מרשים לך להישאר עם הנעליים אבל בניגוד לארץ, טאבלט נחשב למחשב וצריך להוציא אותו מהתיק והכל.

החלק היותר מצחיק, זה חזרה על בדיקות הביטחון של הטרום טיסה כשאתה עובר בין חברות. פעם, היית קונה כרטיס בחברת תעופה אחת, ונוסע רק איתה לאורך כל המסלול. היום יש דבר כזה שנקרא Code Shering. למרות שאתה קנית את הכרטיסים מחברת תעופה אחת, אתה פתאום מוצא את עצמך טס בחברה אחרת לגמרי. זה מוליך לתופעה, שבזמן שאתה מסתכל על לוח הטיסות, אתה מוצא שבאותו יום ובאותה שעה יש שלוש טיסות שונות (לפחות) שיוצאות מישראל לאותו מקום, ובסוף מסתבר שזו אותה טיסה, רק שיש לה שלושה שמות שונים, של שלוש חברות תעופה שונות, ובכולם כל המושבים הטובים תפוסים. אני קניתי את הכרטיסים ב AA והטיסה מישראל הייתה של איבריה, וטיסת ההמשך לדאלס הייתה של AA, מה שאומר שבספרד עברתי מחברת תעופה אחת לחברה אחרת. ולמרות שכל המסלול שלנו כבר היה מכורטס, היינו צריכים לעבור בידוק טרום טיסה בטחוני מלא.

הבחור הספרדי החמוד שתיחקר אותנו, היה עובד של AA, אבל הוא לא ידע כמעט אנגלית, ובנוסף על כל הצרות, הוא גם היה חדש בתפקיד. הוא מתחיל לשאול אותנו אם ארזנו לבד וכו'. וכמובן לא משנה שתאמר לו עד מחר, שכבר ענית על השאלות האלה בישראל , הנוהל חייב להתבצע לפי הספר, ושילך ההיגיון לישון.

מה שעוד יותר מצחיק, זה שכנראה לימדו אותו בקורס, רשימה של סימנים מחשידים שמחייבים חקירה מיוחדת. אנחנו נוסעים לסאן פרנסיסקו דרך מדריד, אבל חוזרים לישראל דרך לונדון. זה סימן מאד חשוד, כי שליחי הטרור הבינלאומי נעים במסלולים מורכבים. הוא התחיל לשאול מה מטרת הנסיעה ללונדון. לאחר שהראנו לו שאנחנו רק עוברים בלונדון בדרך לתל אביב, בדיוק כפי שאנחנו עוברים במדריד בדרך לאמריקה, הוא נרגע קצת. השאלה הבאה הייתה איזה ציוד אלקטרוני יש לנו, ויש לי מצלמה, ומרכז מחשבים שלם במזוודה, ואפילו טלפון חכם, וגם זוגתי באה מצוידת. שזה הוכחה ברורה, שמרכז המבצעים של הטרור העולמי נע בדרכים. ועכשיו לך ותסביר לו שאני שרברב ומדביר חרקים. בקיצור, היה עליז.

הנסיעה ממדריד לדאלס הייתה בבואינג 777-200, חתיכת גרוטאה מסוג אחר, יש מערכת בידור, אבל מהסגנון הישן, שסרטים רצים כל הזמן ואתה צריך להיסתנכרן אליהם ולא הם אליך. מה שהיה הכי גרוע מבחינתי, זה שאין שקעי הטענה למחשב מתחת למושב. ה Surface Pro עבד כבר מעל 5 שעות, ורציתי להבטיח שהוא יישאר עם קצת בטרייה כשנגיע לאמריקה, במידה ולא אמצא עמדת טעינה, אז סגרתי אותו כיבוי מלא ועברתי ל Surface RT להמשך העבודה.

נחתנו בדאלס ללא בעיות, הפעם לשם שינוי לא עשו לי חקירת שתי וערב בכניסה, כנראה בגלל זוגתי (שתחיה). תור ענק בהגירה בגלל הקיצוצים בתקציב, תור עוד יותר ענק ביציאה מהמכס, אבל יצאנו משניהם בשלום. למרות הניסיון המר שהיה לי בפעם הקודמת, הפקדנו את המזוודות לטיסת ההמשך, ואז הסתבר לנו שטיסת ההמשך נדחתה בשעה, אז ניצלתי את הזמן להשתמש בשאריות הבטריה של ה Surface Pro כדי לסגור כמה תכתובות.

עלינו למטוס, בואינג מסוג 373, אמנם מודרני, אבל עם מערכת שמע בלבד, אבל יש Wi-Fi ויש שקע חשמלי לטעינה בין כל שני מושבים. אז דבר ראשון שעשיתי היה לטעון את ה Pro, כשאני ממשיך לעבוד במקביל על ה Surface RT. סך הכל ה Surface Pro הצליח לעבוד בין חמש לשש שעות ללא טעינה, שזה לא רע. ה Surface RT לעומתו מחזיק הרבה יותר זמן אבל יש לו כמובן את החסרונות שלו.

הגענו לסאן פרנסיסקו, למרבה ההפתעה המזוודות הגיעו בשלום ובזמן ואפילו יצאו ראשונות. התייעצנו עם המקומיים, והם המליצו לנו על שרות המוניות המשותפות לבתי המלון. תוך כחצי שעה הגענו למלון והתחלנו להתמקם. התחלנו ברגל ימין, המעלית התקלקלה וגם האינטרנט נפל, אז אחרי 23 שעות בדרכים, החלטנו שזה הזמן ללכת לישון, לילה טוב מסאן פרנסיסקו.

הוסף תגובה
facebook linkedin twitter email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *