החוק החדש למניעת דואר זבל, תהליך הכנת הארגון, מי ישלם את הקנס והפיצויים (אתה)

7 באוקטובר 2008

תגיות: ,
אין תגובות

הנקודה הבאה שחשוב להבין בחוק למניעת דואר זבל היא הגדרת ה"מפרסם", זו הגדרה מאד חשובה, כי בסופו של דבר ה"מפרסם" הוא זה שיחטוף את התביעה המשפטית והוא זה שיצטרך לשלם את הקנס והפיצויים (הגדולים). להלן ההגדרה כפי שהיא מופיעה בספר החוקים:

"מפרסם" – מי ששמו או מענו מופיעים בדבר הפרסומת כמען להתקשרות לשם רכישתו של נושא דבר הפרסומת, מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו, או מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר; לעניין זה, לא יראו כמפרסם מי שביצע, בעבור אחר, פעולת שיגור של דבר פרסומת כשירות בזק לפי רישיון כללי, רישיון מיוחד או מכוח היתר כללי, שניתנו לפי חוק זה.

להלן פרוש גדי למונח "מפרסם", ושוב חשוב להדגיש בנקודה זו שהכותב אינו משפטן, וכל מה שנאמר כאן הינו על אחריות הקורא בלבד, הפירוש של הכותב לחוק אינו מחייב אף אחד, גם אל את הכותב עצמו. מונח ה"מפרסם" מכיל בתוכו שתי הגדרות שונות, המופרדות במילה או (מעניין למה לא השתמשו כאן במילה וגם במקום במילה או). מה שאומר שלמפרסם ישנם בעצם שתי הגדרות, הגדרה אחת שכוונתה כנראה למי שמזמין את הפרסומת, והגדרה שניה שכוונתה כנראה לזבלן. למה משתמש כותב שורות אלה  בלשון שמעידה על ספקנות מסוימת, יובהר מיד להלן.

כהרגלי בקודש כמה אבחנות מוזרות הנובעות מההגדרה ונתחיל מה"מפרסם" מהסוג הראשון, מי שכנראה נועד להיות המזמין של פרסום דואר הזבל. אם זבלן מצוי רוצה לנקום בי אישית על סדרת הכתבות הללו, ושולח משלוח דואר זבל עם הטלפון שלי ו/או הכתובת שלי ו/או שם החברה שלי בתוכו, אני על פי החוק "מפרסם" ונושא באחריות. ועכשיו לך ותוכיח שאין לי אחות. אם מישהו כותב בדואר זבל שמוצר של חברה מסוימת הינו עדיף על מוצרים אחרים ומספק טבלת השוואה עם כל המוצרים, כל אלה שמופיעים במקומות השני והלאה הם בעצם "מפרסם", ראה ערך "אנחנו במקום שני אבל אנחנו משתדלים יותר". אם עובד ממליץ למנהל שלו לתלות את עצמו שכן זו הדרך היחידה בה הוא יכול לקבל קידום אז הוא "מפרסם", אם ראש העיר שולח לתושבים הודעה שמחר יש ישיבת מועצה אז הוא "מפרסם"  ואם ראש הועד שולח לכל העובדים הודעה שהוא מכנס אסיפת הסברה, זה גם הופך אותו ל"מפרסם".

כבר במאמר הקודם כבר דנתי מספיק בכך שההגדרה של "דבר פרסומת" הינה רחבה להחריד. כך שבעצם כל דואר אלקטרוני שאתה מפיץ באורח מסחרי (ולא ברור היטב מלשון החוק מה זה להפיץ באופן מסחרי), וכולל משהו שיכול לקדם עסק או מטרה (מלחמה בתאונות הדרכים, או מי החשמלאי שלך) הופך אותך ל"מפרסם". כי כאן אתה נופל בחלק השני והמרתק יותר של הגדרת המפרסם, זו שנועדה לטפל בעצם בזבלן (אבל בהגדרה קצת רחבה מדי). כי כל מי שמשווק דבר פרסומת בעבור מישהו, הוא גם כן "מפרסם".

מה שמעניין וחסר בהגדרה הזו של מפרסם, זה מילה חשובה מאד שנקראת מפיצים. בכל מערכת כזו יש משווק ויש מפיץ ומשום מה המפיצים לא מופיעים בכלל בחוק. המפיצים הם התשתית שעליה עובד הזבלן המצוי. לפי החוק מי שמוכר לך את עיסקת הפירסום יכול להכנס להגדרה של משווק, אבל הגוף שמבצע את המשלוח בפועל, ההאקרים שפורצים ומייצרים את מחשבי הזומבים, המפעילים שמפעילים את כל המערכת של ההפצה, אינם נמצאים בכלל בקטגורית ה"מפרסם". אני יכול להניח שזה נובע מחוסר הבנה טכני של פעולת המערכות הללו מצד המחוקק, או מה שיותר הגיוני, זה תוצאה של לובי חזק מדי, של ספקי שרותי הדואר האלקטרוני בארץ וספקי שרותי האינטרנט.

החוק מרתק עוד יותר בקטע שמדבר במפורש על האחריות הארגונית. שימו לב מנהלי IT, מנ"כלים ומנהלי שווק. אם לא הבנתם מה זה נוגע אליכם עד עתה, להלן הציטוט הבא מתוך החוק:

מנהל של תאגיד וכן מי שאחראי לתחומי השיווק או הפרסום בתאגיד (בסעיף זה – נושא משרה בתאגיד) חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה לפי סעיף קטן (ו) בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – קנס כאמור בסעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין; נעברה עבירה בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו לפי סעיף קטן זה, אלא אם כן עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו.

מאחר וכל דואר אלקטרוני שיוצא מהארגון שלך הינו חשוד מיידי כ "דבר פרסומת", עד שלא יוכח אחרת (ואם לא ברור לך למה, קרא את הפרק הקודם), אז אתה אשם בכל מה שעושים העובדים שלך (כולל אלה ששונאים אותך), אלא אם תוכל להוכיח מעל לכל ספק סביר, שעשית כל מה שניתן כדי למלא את חובתך. וכדאי לציין שבשלב הזה של החוק והפסיקה, לא ברור מהי חובתך בדיוק. זה מה שנקראה תרגיל בניהול בתנאי חוסר וודאות בחסות המחוקק.

לכל הבלוגים שלי בנושא דואר זבל

לפרק הקודם בסדרה

הוסף תגובה
facebook linkedin twitter email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

החוק החדש למניעת דואר זבל, תהליך הכנת הארגון, הגדרת דבר פרסומת

תגיות: ,
תגובה אחת

השיטה הנהוגה במדינת ישראל היא שהמחוקק מחוקק חוק, רשויות החוק מאתרות עברינים העוברים על החוק ומביאים אותו לבית המשפט על מנת שיעניש אותו. חשוב לציין שהכותב איננו מורה לאזרחות, כך שהפירוש שלו אינו מחייב אף אחד, גם לא את הכותב עצמו.  הכותב מודה מראש שהתאור הנ"ל של ההתנהלות האזרחית במדינתנו, לוקה בהפשטה מוגזמת, מהסיבות שיוסברו להלן. כי כפי שכולנו יודעים, במציאות בה אנו חיים, החוק איננו חוק, המשטרה איננה אוכפת ובתי המשפט כל כך עמוסים שיותר זול לשכוח מהחוק במקום לטפל בו באמת.

לפי סיסרו (אני לא מסוגל לקרוא לו קיקרו למרות שזה הכתיב הנכון של השם שלו), כתיבה של חוק הינה אומנות. מעבר לתנאי הבסיסי, שהמחוקק צריך לחוקק רק חוקים ראויים וישימים, על המחוקק מוטלת גם החובה לנסח את החוק בשפה ברורה ומדויקת (ותקצר הירעה מתאור רשימת החוקים של המחוקק שלנו, שאינה עונה לאף אחד מהקריטריונים הבסיסיים הללו). ראוי לציין שהכותב איננו הסטוריון, כך שהפירוש שלו לכתבי סיסרו אינו מחייב אף אחד, גם לא את הכותב עצמו.

השלב הראשון בתהליך הכנת הארגון הוא לבדוק האם הארגון (או אם הארגון זה אתה) שולח "דבר פרסומת". אם אתה או הארגון אינכם שולחים "דבר פרסומת", החוק לא מעניין אותך ולא את הארגון שלך.

החוק מגדיר "דבר פרסומת" כ (ואני מצטט): "דבר פרסומת" – מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת;

ההגדרה לעיל מעוררת מחשבה עגומה על הבנת הנקרא הטכנולוגית של המחוקק ומעלה כמה שאלות מוזרות. אני מודה מראש שהשאלות מוזרות, אבל עוכרי דין יכולים להעלות שאלות יותר מוזרות מאלה, כדי לחלץ זבלן מצוי, שהפרוטה נמצאת בכיסו.

האם שנה טובה הנשלחת על ידי הארגון למאן דהו (סליחה על הארמית) וכוללת את הלוגו של הארגון ואת המסרים השיווקיים הרגילים המופיעים בלוגו (אנחנו הכי טובים, השרות שלנו עדיף, וכו') עונה להגדרה של "דבר פרסומת" ? האם שימוש בזומבים (מחשבים של אנשים פרטיים, שאינם מסחריים, שהופכים בשעות הלילה למפיצי דואר זבל) עונה לקרטיריונים של הפצה באופן מסחרי ? מה עם התשובה הסטנדרטית של הארגון ללקוחות הכוללת את ההמלצות לגבי איזה מוצרים כדאי לרכוש מהחברה ? האם זה "דבר פרסומת" ? האם המלצה שלך בדואל לקבוצת חברים על בית המלון שבו בילית בחופש האחרון היא "דבר פרסומת" ? ומה עם הנחיות למכירה ושיווק שהארגון שולח לאנשי המכירות שלו (לעובדים שלו עצמו) ? כפי שנראה בהמשך, אין בחוק הבחנה בין משלוח "דבר פרסומת" לעובד, לבין משלוח "דבר פרסומת" למישהו מחוץ לארגון.

מסתבר שההגדרה של "דבר פרסומת" דורשת משפטן שישב בצוות ההכנה של הארגון וינסה לפסוק מה כן ומה לא כלול בהגדרה. הבעיה היא, שכל מה שמשפטן יכול לעשות בנקודה הזו, זה לנחש. שכן בשיטה המשפטית המקובלת אצלנו בארץ, עד שאין פסקי דין שמגדירים הלכות, כל פירוש טוב באותה מידה, ואינו שווה הרבה. התופעה הזו מכונה לאקונה של החוק. חשוב להדגיש בנקודה זו שהכותב אינו משפטן, כך שהפירוש שלו לדבר המחוקק אינו מחייב אף אחד, גם לא את הכותב עצמו.

מה שאומר שבשלב ראשון, הנחת העבודה שלך ושל הארגון שלך, מנקודת המבט של ניתוח סיכונים, היא שכל דבר דואר שיוצא מהארגון או ממך וכולל משהו שיכול להשתמע כהמלצה על רכישת מוצר כלשהו (לא דווקא של הארגון שלך) ו/או כולל בתוכו שכנוע להוצאת כסף (כדאי לך לקנות כרטיס למופע של …) הינו "דבר פרסומת" כהגדרת המחוקק, עד שלא יקבע אחרת בחוק או בפסיקה. זו לא הנחת עבודה נוחה במיוחד, אבל זה מה שיש לנו בינתיים. ותודה למחוקק שלא קרא כנראה עד הסוף ולא הטמיע את ההנחיות של סיסרו.

מה זה אומר בדיוק, מה המשמעויות לגבי התכתובת הפרטית, הארגונית והחוץ אירגונית, וכמה זה הולך לעלות לך אישית ולך כארגון, בפרק הבא של הסדרה איל"ז (אם יהיה לי זמן).

לכל הבלוגים שלי בנושא דואר זבל

לפרק  הקודם בסדרה

הוסף תגובה
facebook linkedin twitter email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובה אחת

  1. נועם24 בנובמבר 2008 ב 9:47

    כתבה מעולה! כל הכבוד על הפירשון.

    החוק הזה לא ברור בעליל. חבל שככה אנחנו מתנהלים

    הגב