It's All About Causality

אחרי 4 שנים במיקרוסופט אני ממשיך לדרך חדשה.

כשהצטרפתי הייתי בטוח שמיקרוסופט יהיה מקום העבודה האחרון שאהיה בו, מאז קצת התפכחתי. הגיוס למיקרוסופט לא היה משימה פשוטה, עברו 3 סבבים שונים של ניסיונות עד שהצטרפתי, אני זוכר שבראיונות העבודה המגייסת עצרה אותי באמצע הראיון ואמרה שהיא הבינה שאני מאוד מאוד מאוד רוצה לעבוד פה. הייתי משוכנע בכל רמח אברי שבחיים לא אעזוב את העבודה במיקרוסופט.

ארבעת השנים האחרונות היו חוויה מסחררת עבורי, לא רבים יודעים שרציתי לעזוב אחרי 3 חודשים בגלל שלא מצאתי את עצמי בחברה, לוקח משהו כמו חצי שנה עד שאתה מבין איפה אתה נמצא ומה אתה צריך לעשות. אני זוכר שהייתי מקבל טלפונים מלקוחות ופתאום אתה מיקרוסופט הגדולה – מסתכלים עליך כאילו אתה אחראי על הכל בלי הנחות. מצפים ממך לתשובות ולא סתם תשובות – אלא תשובות של מיקרוסופט. זה לא פשוט לייצג את מיקרוסופט, לעבוד פה זה כמעט כמו לעבור קורס בדיפלומטיה למתקדמים, הנה דוגמה:

לפני כשבועיים הייתי באירוע שנקרא iDrink #6 – זהו אירוע שסטאראפיסטים יזמים ומשקיעים מבקרים בו לצורך ההתמנגלות, היכרות וסתם דרינק טוב. במהלך האירוע רב האנשים ענדו תג שם עם שם החברה בה הם עובדים. התרועעתי עם שכן שלי, רועי קלינגר מ wefi כאשר מישהו ניגש אליו והתחיל לשפוך את חמתו על המוצר שלו, בשלב מסוים רועי כבר לא הרגיש בנח עם השיחה אז לחשתי לו בשקט שישים לב לדבר הבא שאעשה, הסתובבתי אל אותו בחור שהתלונן והצגתי את עצמי: " שלום, קוראים לי יוסי ואני ממיקרוסופט". אתם יכולים לדמיין מה קרה באותו רגע.

פה למדתי שלא בושה להגיד "אני לא יודע" ולחזור ללקוח עם תשובה מאוחר יותר. פה למדתי שככל שתהיה כנה יותר עם הלקוחות תזכה לאהדה גדולה יותר. פה למדתי שאם אתה שלם עם עצמך בכל בוקר כשאתה קם לעבודה העבודה שתעשה תהיה הרבה יותר טובה.

אומרים שהאישיות שלנו מורכבת מסך האנשים שאנחנו מכירים, אני יכול לומר בהרבה גאווה שנפלה בחלקי הזדמנות נדירה לפגוש ולעבוד עם אנשים שיישארו חברים שלי גם עוד שנים ארוכות, אלו אנשים שבלעדיהם הייתי עוזב את העבודה במיקרוסופט מזמן עם תחושת פספוס. אנשים שאפשר להעיר ב 2 לפנות בוקר ולבקש מהם עזרה ולדעת שהם יעשו הכול כדי לעזור, עם כל אחד מהם אפשר להתקע על אי בודד ולהיות בטוחים שלא יהיה רגע דל:

גלית שחף – גלית היא מנהלת המוצר של Visual Studio ואחראית על הקהילות הפיתוח של מיקרוסופט. היא המוח המארגן מאחורי כל האירועים הגדולים של המפתחים בשנים האחרונות, אם יש משהו באירועים שהפתיע אתכם אז היא הכתובת. לפעמים אנשים לא יודעים על מאחורי הקלעים של האירועים ומה זה אומר להפיק אירוע כשאתה לחוץ עם משאבים ואנשים. היו ימים שנמשכו שעות ארוכות בשביל להבין איך לעזאזל אפשר בכלל להרים אירוע כמו Developer Academy עם 2500 איש בארץ. הדבר הכי קל שיכולנו לעשות הוא ללכת על David Intercontinental ולסגור עניין ולעשות "עוד" אירוע, במקום זה הלכנו בדרך הקשה. אני זוכר את הפגישה בה קיבלנו החלטה סופית שזה מה שעושים. היינו אצל רונן סמוכה בחדר, הזמן דחק. אני וגלית עם דמעות בעיניים אומרים לרונן שאם זה "עוד" אירוע אז אנחנו מעדיפים לא לעשות אותו ושיחפשו לנו מחליף. רונן, בהחלטה אמיצה מבין את העניין וזורם איתנו. משם יצאנו למסע מטורף שגלית חתומה על ההצלחה שלו כמו על כל שאר הדברים שהיא עושה. תקציב, עבודה מול משווקים, תוכניות שיווק ומכירות, תימרוצים, עבודה מול הקהילות ומה לא. במשך השנתיים האחרונות היא הייתה צריכה "לסבול" אותי באותו חדר עם כל השיגעונות והרעשים שאני עושה, לשמוע את התלונות והבעיות ותמיד להציע דרך מקורית לעשות דברים. היה לי העונג לעבוד עם גלית, מישהי שחושבת כל הזמן מחוץ לקופסה תמיד עם חיוך ועם מצב רוח טוב ויודעת לתת מילה טובה גם כשהכול עומד להתמוטט, בלעדיה המסע המטורף של השנים האחרונות לא היה אפשרי.

במיקרוסופט למדתי שהנכס הכי חשוב של כל ארגון הוא האנשים שעובדים בו. זה לא הטכנולוגיה, לא השיווק ולא המכירות, מה שעושה את ההבדל הוא רק דבר אחד – אנשים. נשמע אולי טריוויאלי או נדוש אבל ארגון שלא משכיל להבין את זה לא יצליח לממש את הפוטנציאל שלו שהוא חלק בלתי נפרד מהפוטנציאל של העובדים. כבר הוכח מדעית שמשרות שמלוות בבונוסים אינם מוציאים מהאנשים את המקסימום אלא הופכים את העובדים למבצעים בינוניים. בשנת 1985 רק 1% מהמנהלים בחברות הציבוריות בארה"ב קיבלו בונוסים על ביצועי המניה של החברה שלהם – היום יותר מ 60% מהחברות בארה"ב מתגמלות את המנהלים בצורה הזו. יותר מ 85% מהחברות הישראליות ובעולם בכלל משתמשות בתמריצים דומים. למרות כל זאת עבודה שמונעת ע"י אחריות של העובד היא המצב שאליו צריך לשאוף. דמיינו לעצמכם מנהלים שצריכים לתמרץ עובדים בלי בונוסים ותוספות של משכורות, איך נראה מקום עבודה כזה? באילו שיטות נוקטים מנהלים כאלו?

רונן סמוכה - למזלי יש לי מנהל מוכשר שמבין בדיוק את זה, מנהל שנתן לי את החופש המוחלט לעשות מה שאני רוצה. תכירו בבקשה את רונן סמוכה. רונן שהיה בתפקיד בקבוצה שבה אני עובד קודם לנהל אותה בצדק כי הוא הצליח לעשות את הקפיצה הקשה לניהול שלרובנו לפעמים נראית מסובכת מדי. אמרים שכל אחד הוא מנהל במיקרוסופט וזה באמת נכון, אתה נדרש להוביל תהליכים חוצי חברה ואתה נדרש להשפיע במקומות שלא חשבת שתכיר ובסופו של דבר אתה מנהל. אבל לנהל אנשים במיקרוסופט זו כבר סאגה אחרת, היכולות הנדרשות פה שונות ממה שהייתם מתארים במקום עבודה רגיל. ההיררכיה במיקרוסופט מאוד שטוחה ולכן ניהול אנשים פה לא מונע ע"י ההיררכיה שלך אלא יותר על ה People Skills שיש לך. היכולת להניע אנשים מתוך מנהיגות, דוגמה אישית והכי חשוב אחריות כלפי העובדים שלך. רונן ניחן בכולם. הוא יותר חבר ממנהל וזה הופך אותו למנהל הרבה יותר מוכשר מרבים אחרים שהכרתי שלהם יש Title של מנהל. כשאני קיבלתי את ההחלטה לעבור עבודה הסתכלתי על 3 פרמטרים:

1. מי האנשים שאיתם אעבוד.
2. אל מי אדווח.
3. מה אעשה בעבודה.

בצבא למדתי שתפקידו את המ"כ ללמד את החייל הפשוט להיות מפקד. תפקידו של המ"מ ללמד את המ"כ להיות מ"מ ותפקידו של המ"פ ללמד את המ"מ להיות מ"פ. תפקידו של המנהל הוא להפוך את העובד שלו למנהל מוכשר. נפל בחלקי לעבוד עם רונן וללמוד כל יום משהו חדש, על הארגון, על אנשים, על העבודה ועל החיים. אני מאחל לעצמי שבעתיד יצא לי לעבוד עם רונן שוב ולכם שיום אחד יהיה לכם מנהל כמוהו!

חלק מהמשבר שחוויתי אחרי 3 חודשים במיקרוסופט נבע מעומס העבודה האינסופי שנקלעתי אליו, הבנתי מהר מאוד שאין שוב סיכוי שאני ממשיך לעבוד בטירוף הזה ואצליח לטפל בכל-כך הרבה נושאים. במשך שלושת החודשים שעברו עלי אח"כ אספתי שם אחרי שם של אנשים תותחים שהתקבצו יחד למועדון "מסווג" שקראתי לו The .NET Fight Club. קיבצתי אותם יחד לפני כ-4 שנים בחדר במיקרוסופט מבלי שידעו למה הם הגיעו והצעתי להם שנעבוד יחד, אספתי דווקא אותם כי ידעתי שאין תחום שלא אזרוק לאויר שמישהו מהם לא ידע את התשובה עליו, אוסף האנשים המיוחד הזה הוא גם מה שאפשר למיקרוסופט להצליח כל כך בקהילה. הדבר הכי כיף בעבודה איתם היה הפידבק האין סופי שהם סיפקו לנו, על הדברים הטובים והפחות טובים. הם היו הרוח מאחורי כל אירוע שעשינו. לפני כל אירוע או תוכנית קהילה קיבצנו אותם יחד כדי לשמוע מה יש להם להגיד, אף אבן לא נשארה במקומהו. רובם הפכו מאז ל MVP-ים וקיבלו את ההכרה העולמית שלה הם ראויים.

הם אלו ששמ רו אותי מעודכן טכנולוגית כשהייתי בבועה המיקרוסופטית, כל פגישה איתם היתה מסע מרתק לאיזשהו נושא שלא הכרתי.

את ההצלחות שהיו לנו עם הקהילה אני חייב לאנשים הנפלאים האלו שעשו את החיים שלי להרבה יותר קלים:

רועי אושרוב, גדי מאיר, אוהד ישראלי, אייל ורדי, נעם קינג, אלון פליס, אודי דהן, שחר נחמד, אסף קזורר, עופר היימנס, לאון לנגלייבן, ג'קי גולדשטיין, יעקב גרינשפן, אורן עיני, גיא בורשטיין, מנו, ג'אסטין אנג'ל, שחר גבירץ, תמיר חסון, אבי כחולי ועוד רבים אחרים.

אני לא יכול לתאר במלים את הכבוד העצום שאני רוחש לאנשים הללו שעושים ימים ולפעמים לילות ללא כל תמורה בשביל לעזור ללקוחות. אם אי פעם יצא לכם להתקשר אלי בענייני עבודה סביר להניח שנתתי לכם את הטלפון של אחד מהם תוך כדי שיחה. יש לי רק מילה אחת לומר לאנשים הנפלאים האלו שבלעדיהם לא הייתי מצליח לשרוך את הנעליים בבוקר:תודה!

יש 3 דברים שהספקתי לעשות ב 4 השנים הללו שאני מאוד גאה בהם:

1. ההקמה של The .NET Fight Club. המועדון הזה נתן לי הזדמנות לעבוד עם אנשים שלימדו אותי כל יום משהו חדש.

2. אתר הבלוגים - לפני שנה וחצי בלי תקציב ועם שרת מושאל של מישהו הרמנו בשקט את השרת הזה שזוכה לגידול של 30% בתעבורה ובמבקרים בכל חודש, הפוקוס של מיקרוסופט ישראל השתנה בעקבות הנתונים הללו. יש היום במיקרוסופט צוות של 3 אנשים שלוקח אחריות על התפעול של האתר והקשר מול הבלוגרים, בקרוב תכירו אותם.

3. האירועים שעשינו למפתחים ב 4 השנים האחרונות. ב Developer Academy ניגשו אלי המון אנשים ואמרו לי שסוף סוף הכנס לא שיווקי. מאוד החמיא לי לשמוע את זה כי עבדנו על זה מאוד קשה, תמיד כיוונו לכך אבל זו הפעם הראשונה ששמענו אנשים מדברים על זה. אני לא בטוח שיודעים כמה עבודה יש על אירוע כמו שאנחנו עושים. בשונה מכנסים בחו"ל שבהם עושים call for papers ובוחרים מרצה אחרי שיחת טלפון וכמה אימיילים אנחנו עושים תהליך ארוך פי כמה שכולל אין ספור פגישות עם כל מרצה על ההרצאה שלו, אספקת חומרים, סדנאות אימפרוביזציה והכוונה לאורך כל הדרך. מעולם לא הכתבנו נושא לאף מרצה ומעולם לא ביקשנו לשנות ניסוחים כדי שמיקרוסופט תצא יותר "יפה/טובה". כל מה שנאמר היה על דעתם של המרצים עצמם.

הייתי יכול עוד לכתוב מגילות שלמות על החוויות והאנשים שהכרתי. מתי שהוא גם הפוסט הזה חייב להיגמר. אני ממשיך לדרך חדשה אבל בסה"כ מחליף אימייל. 4 שנים של רכבת הרים מגיעות לסיומן לטובת רכבת הרים גדולה ומפחידה הרבה יותר.