UPA האחרון עבר בניחוח קל של חו"ל.
בהתחלה גיליתי שתומר שרון מגיע לארץ מניו-יורק בשביל לערוך בדיקות משתמשים בסניף של גוגל בתל-אביב. לאחר מכן גיליתי שהוא הולך להרצות בכנס UPA על בדיקות משתמשים מרחוק. אז עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שבדיקות משתמשים מרחוק זה כשנוסעים לצד השני של האוקיינוס ומבצעים שם בדיקות. אבל ב-UI העמידו אותי על טעותי וגילו לי שעשינו פרוייקטים כאלה גם בסינגפור, וזה עדיין לא היה מספיק מרחוק. אז הבנתי שבשביל לעשות בדיקות משתמשים באמת מרחוק, תומר יצטרך לעבור למרכז קופרניקוס של גוגל.
החלק השני של הכנס היה מוקדש לפאנל מומחים בניצוחו של אמיר דותן ההוא-מהבלוג, שהגיע אלינו מלונדון. כשאמיר ביקש ממני להצטרף לפאנל, רמזתי לו שאני לא מוכן להקרא מומחה לפני שעשיתי בדיקות משתמשים מרחוק, בתקווה שיזמין אותי אליו ללונדון, אבל הוא אמר שזה בעצם רק ביטוי, ולמעשה זה יותר פאנל אנשי מקצוע. כאן כבר לא היה לי לאן לברוח והצטרפתי לתומר, מאור בר, רומי יצחקי ומורד שטרן בפאנל.
אבל קודם כל ההרצאה. גיליתי שאוניברסיטת בנטלי לא קילקלה את ההרצאות של תומר, כך שבשביל לקבל התרשמות על הפן החזותי של ההרצאה, אפשר ללכת למשל לכאן :-). הדבר היפה במצגות שבנויות רק מתמונות אסוציאטיבית ושאינן מכילות כל מלל, הוא שהן מכריחות את הקהל באמת להקשיב למרצה. הדבר הפחות יפה הוא שהרבה יותר קשה לסכם אותן, במיוחד לאנשים מאותגרים כמוני, שתמיד למדו מסיכומים של אחרים (אחרות, ברוב המקרים). לכן אני מקווה שהמעט שהצלחתי לרשום לא יהיה רחוק מדי מהאמת. חלק מהדברים באים גם ממקורות אחרים בנושא.
- בדיקות משתמשים מרחוק / בדיקות לא מודרכות (unmoderated) הן בדיקות בהן אין קשר ישיר בין הנבדק לנסיין. בעוד שבבדיקות שימושיות קלאסיות הנסיין צופה בנבדק ישירות, כשהוא יושב לידו או מאחורי מראה חד-כיוונית, בבדיקות מרחוק לרוב הנסיין לא יראה את הנבדק כלל, אלא יקבל חיווי רק על האינטרקציה שלו עם המוצר.
- לכן כמעט תמיד יהיה מדובר במוצר תוכנה (כי די קשה לעשות בדיקות מרחוק על מוצר פיזי), וההתרשמות שלי היא שברוב המקרים יהיה מדובר באתר אינטרנט או מוצר מקוון אחר.
- להבדיל מבדיקות שימושיות קלאסיות, בדיקות מרחוק הן אסינכרוניות - הנסיין והנבדק לא חייבים לבצע את התפקידים שלהם בו-זמנית. תוכנה יכולה להקליט את התנהגות הנבדק, והנסיין יכול לבוא מאוחר יותר ולנתח את ההקלטה.
- בדיקות מרחוק הן זולות יותר גם לוגיסטית, כי אין צורך להקים מעבדה ולהביא את האנשים אליה, וגם מבחינת התגמול לנבדקים. את הנבדקים ניתן לגייס באמצעות האינטרנט בשני המקרים, אבל עבור בדיקות מרחוק ניתן "ליירט" אותם ממש על האתר עצמו, במידה והוא כבר עובד ויש אנשים שנכנסים אליו - המשתמש פתאום יראה דיאלוג שמציע לו להשתתף בבדיקה קצרה תמורת הנחה של $10 באמזון. במידה והוא מסכים, הוא יקבל סדרה של מטלות, אותן עליו לבצע, ובסוף יתבקש למלא את הפרטים הדמוגרפיים הרלוונטיים.
- בדיקת משתמשים קלאסית, בה המשתמש מוקלט בוידאו, מספקת לנסיין כלי השפעה הרבה יותר חזק, כי כשרואים את הבעות הפנים ואת התנהגות המשתמש בעודו נאבק במטלה שנראית אינטואיטיבית לצוות הפיתוח, המסר הוא חזק וברור. לעומת זאת, בבדיקה מרחוק לרוב ניתן לראות רק את מפת הקליקים ורצף המסכים של המשתמש, וזה הרבה יותר חלש. כמובן שניתן גם לקרוא את הערותיו, אבל זה עדיין לא נותן את אותו האפקט.
- מצד שני, בבדיקות מרחוק לרוב ניתן לגייס הרבה יותר אנשים, מה שמספק נתונים סטטיסטיים טובים יותר על הביצועים שלהם (בנושא הזה - בימים האחרונים מסתובב ברשת מכתב הפרידה מגוגל של אחד המעצבים הבכירים שעבדו שם. הוא מתלונן על כך שבגוגל כל החלטה עיצובית חייבת לקבל גיבוי בהרבה מספרים ונתונים יבשים, וזה די מוציא אותו מדעתו, כך שבסוף הוא עזב את החברה. כעבור זמן קצר התפרסמה גם תגובה למכתב הזה, של מעצב שעדיין עובד בגוגל, והוא מציג נקודת מבט שונה).
- אמינות המידע - בעיה ידועה בניסויי מעבדה בפסיכולוגיה היא שהנבדקים מנסים, במודע או לא במודע, לרָצות את הנסיין, לנסות לנחש את ההתנהגות המצופה מהם, ולנהוג בהתאם. בעיה זו קיימת גם בבדיקות שימושיות קלאסיות. המשתמשים גם מרגישים הרבה יותר לחוצים, ולא משנה כמה תגיד להם שאתה בוחן את הממשק ולא אותם, הם ירגישו שהם במבחן. בבדיקות מרחוק, בעיות אלו הן הרבה פחות חמורות כי המשתמשים נמצאים בביתם ואינם מרגישים שצופים בהם.
- אולם בבדיקות מרחוק המשתמש עשוי ללכת לקיצוניות השנייה ופשוט להקליק כמה שיותר מהר בשביל לגמור עם זה ולקבל את העשרה דולר האמזוניים שלו. במעבדה, תחת עינו הפקוחה של הנסיין והמצלמות שלו, לרוב זה לא יקרה. זה מאוד פוגע באיכות המידע הסטטיסטי המתקבל.
- אפשרות מעניינת היא לערוך בדיקת שימושיות מודרכת קצרה, עם מעט משתמשים, בשביל לעלות על הנקודות העיקריות, ואז לנסות לתקף את זה סטטיסטית בבדיקה מרחוק.
כשתומר סיים, הגיע תורנו. הסרט הראשון שאמיר הראה הוא סרטון החזון של מיקרוסופט על מערכת הבריאות בעתיד הלא-רחוק.
הסרטון הוא חלק מסדרת סרטוני חזון שמיקרוסופט הפיקה: מלבד מערכת הבריאות, יש להם חזונות (או חזיונות, לדעתם של רבים) על מסחר קמעונאי, על בנקאות, על הבית החכם ועל תהליך הייצור. בכל הסרטונים רואים בדיוק את אותם הדברים: כל פעולה שלנו נרשמת ומנותחת ע"י מחשבים שמחליפים מידע ביניהם ומעבירים אותו לאנשים הרלוונטיים (החל ברופא שרואה את קצב הלב שלי מהריצה בבוקר, וכלה בעובד בסופר שרואה שיש לי ברשימת הקניות נייר טואלט, והוא צריך להוציא אותו מהמחסן). המכשירים בסרטונים הם בעלי מסך מגע, שטוחים, לבנים, מעוגלים וחלקלקלים. בקיצור, החזון של מיקרוסופט לשנת 2019 מזכיר את החזון של אורוול לשנת 1984, רק משום מה בעיצוב של אפל דווקא. מה שאני לא הצלחתי להבין עד עכשיו זה מה המטרה של כל זה. האם זה נועד רק לעורר באז בבלוגוספרה? אני כרגע לא רואה שום אפקט אחר. מצד שני, אני גם לא ממש מבין מה המטרה של רכבי קונספט, וכנראה שזו מקבילה טובה לסרטונים האלה. אשמח אם מישהו יסביר לי.
הסרטון הבא הדגים את טכנולוגיה של eye tracking בבדיקות שימושיות על טלפון נייד.
כאן הדיון התמקד בעיקר בטכנולוגיה עצמה, ולדעתי פיספסנו דוגמא מעניינת לסוג התובנות שניתן להגיע אליהן באמצעות טכנולוגיה זו. הייתי רוצה לדבר עליה קצת.
לפני כמה שנים הופיעה בטלפונים ניידים תכונה קטנה ומועילה: בעת כתיבת טקסט, כשלוחצים על אחד ממקשי האותיות/מספרים/תווים, מופיעה על המסך בצד תיבה קטנה עם כל התווים של אותו מקש, וככל שלוחצים יותר פעמים, הבחירה בתיבה עוברת לתו הבא. זה מועיל בעיקר כשמשתמשים ב-T9, המילון המובנה, כי אז אי אפשר לראות את האותיות מתחלפות בשדה הזנת הטקסט עצמו, וקל מאוד להתבלבל ולשכוח באיזה תו אתה נמצא. ובכן, בסרטון הזה גם יש תיבה כזו. וכאן היא עוד יותר חכמה - היא משנה את מיקומה בהתאם למיקום הסמן, כך שאם אני כותב בחלק העליון של המסך, היא מופיעה למטה, ואם אני כותב למטה, היא מופיעה בחלק העליון. נראה מתוחכם למדי.
אבל הסרטון מראה לנו את התנהגות המשתמש בפועל, ובו רואים שכל עוד הוא מקליד למעלה, הוא אכן מסתכל הרבה למטה - בערך חצי מהזמן על התיבה וחצי מהזמן על לוח המקשים. לעומת זאת, על הטקסט עצמו הוא כמעט ולא מסתכל - אפשר להגיד שהוא מקליד בצורה עיוורת. אבל כשהוא עובר אל שורת הטקסט השנייה, והתיבה קופצת למעלה, הוא לא מסתכל עליה אפילו לא פעם אחת. העיניים שלו עוברות משדה הזנת הטקסט אל המקלדת, ולעולם לא עולות למעלה אל תיבת בחירת התווים. הסרטון מאוד קצר ולא מציע הרבה מידע, אז אני לא אנסה לפרש את ההתנהגות הזו, אבל לדעתי זה מדגים יפה את סוג הממצאים שניתן לקבל רק מטכנולוגיות כמו eye tracking.
הבא בתור. שוב סרטון חזון, הפעם של אזה רסקין, בנושא פיירפוקס למכשירי כף יד.
את שתי הטענות המשמעותיות שלי לסרטון כבר אמרתי בפאנל. קודם כל, לא ייתכן שסרטון שמתיימר להציג ממשק למסך מגע על מכשיר כף יד, משתמש בעכבר ומסך גדול בשביל להציג אותו. זה כמו להציג בתערוכת רכבים רכב ללא גלגלים, ולהגיד "נו, הם שחורים ועגולים כאלה, בחנות זה יימכר עם הגלגלים, אל תדאגו, מה, בחיים לא ראיתם גלגל?". כשכל האתגר שלך בתור מעצב נובע מזה שאמצעי הקלט שלך עשוי להיות גדול מאוד, להסתיר חלק גדול מהמסך, ולהגיע לרמת דיוק נמוכה מאוד, אין לך את הפריבילגיה לפרסם דמו שמשתמש בסמן קטנטן ומדויק. והשימוש בכתובות מוקלדות מראש גם לא עוזר. אמנם מנגנון ההקלדה לרוב אינו בתחום הדפדפן (אגב, אם זו מקלדת וירטואלית אז אין סיבה שלא יהיה, אם הוא יותר טוב מהמקלדת הוירטואלית המובנית במכשיר), אבל הדפדפן כן יכול לתמוך בהקלדה בצורה כלשהי. דוגמא קלאסית היא ה-T9 שהזכרתי קודם לכן.
הדבר השני זה הטאבים. הרעיון בסרטון הוא להציג אותם זה לצד זה, בגרסא מוקטנת. כל טאב חדש שנפתח, מקטין את האחרים. זה מנגנון שדורש הרבה מקום או מעט מידע. למשל, באופרה למובייל לא ויתרו על הטאבים, אבל המעבר ביניהם מתבצע בתיבת משימות קטנה כמו זו שמתקבלת בחלונות בלחיצת alt+tab. הצגת הרבה טאבים במרחב אחד מבלי לפגוע יותר מדי בבהירות התוכן זו בעיה שלא קל לפתור גם על מסכים שולחניים גדולים, ובעייני שילוב הקונספט הזה בממשק של מכשיר כף יד מבטל את היתרונות שלו, ומשאיר רק את הבעיות, שהופכות לחמורות יותר.
הדיון הבא היה על ה-Jitterbug - טלפון נייד למבוגרים של סמסונג.
הדבר הראשון שגרם לי להרים גבה, וזו גם נקודה שעלתה מהקהל, הוא שהטלפון הוא מסוג קונכייה - כזה שיש לפתוח אותו. הייתי מצפה שטלפון שמעוצב ומיועד לאנשים בעלי שליטה מוטורית ירודה, ידרוש מינימום תפעול פיזי של חלקים זזים. כשצריך להספיק לענות לשיחה נכנסת, גם אנשים צעירים לעיתים קרובות לא מצליחים לפתוח טלפונים כאלה מהפעם הראשונה, או שנאלצים להשתמש בשתי הידיים בשביל לעשות זאת. אולם לאחר ההסבר של תומר, שמכיר את הטלפון מקרוב, הבנתי מה עמד מאחורי ההחלטה - המכשיר הוא גדול מאוד, בשביל להגיע גם לאוזנו וגם לפיו של הדובר, ולכן בשביל שלא נצטרך להסתובב עם מכשיר בגודל של שפופרת טלפון קווי, הוחלט לקפל אותו לחצי. בנוסף, הפתרון הזה סלל את הדרך לעוד כמה תכונות יפות של המכשיר. קודם כל, הוא מתלבש יפה על המודל המנטלי של בני הדור המבוגר יותר על מכשירי טלפון קוויים, משום שבעיניהם יש למכשיר מצב כבוי (כשהשפופרת מונחת, כאן - כשהוא מקופל), ומצב דלוק (כשהשפופרת מורמת / כשהוא פתוח). בעיניהם אמור להיות גם חיווי למצב המכשיר ולתקינותו - צליל החיוג. ב-Jitterbug יש צליל חיוג שניתן לשמוע כשהטלפון פתוח. פתרון זה לא היה מתאפשר בגרסת "לבֵנָה". זה מבחינת הממשק הפיזי. עוד כמה נקודות ביקורת לגבי הממשק הפיזי מושמעות בסרטון עצמו. ודבר אחד שלא הצלחתי להבין בהקשר הזה הוא תפקידו של הכפתור האפור הגדול שיוצא מהפאנל החיצוני העליון של המכשיר. מבחינת ממשק התוכנה הרגשתי שהיו הרבה פיספוסים - הגופן היה קטן יחסית, רמת הטעינה הייתה חבויה בהגדרות ולא הוצגה בצורה גראפית אלא רק באחוזים, ובכלל נראה כי אין בטלפון חיוויים גראפיים כלל, אלא רק טקסטואליים. השאלה האם בהקשר של אנשים מבוגרים עדיף ללכת על אייקונים או על טקסט היא שאלה מרתקת בפני עצמה, שאני לא מכיר את התשובה אליה. מצד אחד, גודל הטקסט מוגבל ע"י אורך המילים, אז אי אפשר לעשות טקסט מאוד גדול, אבל כן אפשר להציג אייקונים מאוד גדולים וברורים, אז יותר קל לראות אותם. מצד שני, ברגע שכבר ראינו את הטקסט, אנחנו יודעים מה הוא אומר (אם הוא נוסח כראוי ותוך התחשבות בקהל היעד) אבל את האייקונים יש לפרש, ללמוד ולזכור, וזו לא יכולת מובנת מאליה.
את הפאנל סגרנו עם סרטון המציג ממשק בסגנון Minority Report.
לדעתי כל מה שאפשר להגיד על הממשקים האלה נאמר אחרי צאת הסרט, ובאינספור ההזדמנויות שהם הוצגו בפורומים ממשקולוגיים שונים. ובפרט: מלבד אפקט הוואו, מה טוב בהם? מספיק טוב בשביל לכפר על המאמץ הפיזי הנדרש לעבודה כזאת, על מגבלות השימוש בידיים בזמן העבודה (כלומר, אם אני מגרד בראש או עונה לטלפון, אני לא רוצה שהמחשב יתחיל לבצע פעולות שנדמה לו שביקשתי), ועל חוסר היכולת לבצע פעולות מדוייקות (תעשו ניסוי: תקחו מצביע לייזר, תעמדו במרחק 5 מטרים מהקיר, ותנסו להעביר את הסמן בצורה מהירה ומדויקת מנקודה אחת לאחרת, במיוחד כשהן קרובות)?
בסופו של דבר, אני מאוד נהניתי לקחת חלק בפאנל, ושמחתי לראות את ההשתתפות הערה של הקהל. במיוחד שמחתי (באמת) לשמוע הערה מסוימת שהביעה ביקורת עלינו, חברי הפאנל, על זה שהתייחסנו רק לצדדים המחשוביים והכלכליים של החזון של מיקרוסופט, ולא דיברנו על הצד המקצועי שלו כאנשי UX. אז אם אפשר לענות על זה מכאן, בהמשך למה שכתבתי למעלה: אתה צודק. חבל שלא התייחסנו לזה. ניסיתי להבין למה זה קרה, אז ראיתי את הסרטון פעם נוספת, ושוב הרגשתי שאין שם על מה לדבר מהבחינה הזו. אין שם שום אמירות ממשקיות, ובקושי יש אמירות אחרות - זה בועת סבון כזאת שנראית מדהים כל עוד לא מנסים לגעת בה. בעצם לא, יש דבר אחד משעשע. כשהבחורה מגיעה לקופת חולים, היא מדפדפת בארנק הדיגיטלי שלה בשביל למצוא את כרטיס החבר. אז אם כבר יש ארנק דיגיטלי, מה, הוא לא מסוגל להבין לבד שבמחשב של קופת החולים צריך להעביר את כרטיס החבר שלו, ולא את הכרטיס מהקאנטרי? ובמיוחד בסביבה כזו, שכל בלטה במדרכה מקבלת את סיפור חייו של מי שדרך עליה, ומעבירה את המידע לפנס הרחוב שמשנה את התאורה בהתאם למספר המשקפיים שלו.
תודה רבה לאמיר על ההזמנה להשתתף בפאנל, לחברי הפאנל האחרים, ובמיוחד לתומר על ההרצאה שלו, ולקהל שלא זרק עלינו אף לא עגבנייה אחת, אפילו אחרי ההערה של "טוב, לא כולנו בני ארבעים" בהקשר של הטלפון למבוגרים.
ויטלי
נ.ב. התשובה לחידה מהפוסט הקודם: ספקית הטלפוניה האוסטרלית עיצבה טלפון ציבורי בעל שפופרת מאוד כבדה וכבל מאוד קצר. לא אמרתי שהפתרון היה ידידותי למשתמש, רק שהוא היה נכון בשביל להשיג את המטרה.
סיקורי כנסים קודמים בבלוג:
ממשק משתמש בעידן ה-Agile
יום השימושיות 2008
שמישות חברתית
כנס על SEO