יום השימושיות 2008

  יום שימושיות 2008 שמח לכולם!

 הפקקים של צומת רעננה היו מקום וזמן אידאליים לסיכום מנטלי של רשמים מכנס יום השימושיות העולמי המוקדש לתחבורה.

פתחה את היום נשיאת UPA ישראל, חוה צור, שהציגה בקצרה את הארגון ואת הנושא של יום השימושיות הנוכחי, והזכירה מספר קונספטים מעניינים שבאים לפתור חלק מהבעיות בתחום התחבורה (כמו ה-stackable car המגניב ביותר). 

המרצה הראשון היה הפרופסור דוד שנער מאוניברסיטת בן גוריון, המכהן כמדען הראשי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. דוד ציטט מספר מחקרים העוסקים בעיצוב כבישים ורכבים, וחשף לנו את הבעייתיות הרבה שבהכנסת שינויים כלשהם במערכת הסבוכה המורכבת מהכביש, הרכב, והנהג. בתור דוגמא הוא הציג את מחקרו של אחד המסטרנטים שלו, טל שרפי (יוצא UI, אגב), שבחן את השפעתם של אותם מחזירי אור הנמצאים בשוליים של כבישים לא מוארים, שאמורים לשקף לנהג את תוואי הכביש, ובכך לשפר את בטיחות הנסיעה. כצפוי, תנאי הכביש המשופרים תורמים לבטחונו של הנהג, וכפועל יוצא מכך הנהג מרגיש שהוא יכול להגביר את מהירות נסיעתו. אולם הבעיה היא שהראות משתפרת רק באופן חלקי - ניתן לראות את תוואי הכביש אך לא את מרכזו, ובמידה ויש מכשול כלשהו על הכביש עצמו, אז המהירות המוגברת רק תגדיל את הסיכויים לתאונה, וגם את חומרתה. המסר העיקרי של ההרצאה היה שלפני שמכניסים שינויים שבאים לשפר את המצב בכבישים, יש לערוך בדיקה מדוקדקת ולוודא שאין מדובר בחרב פיפיות.

 בהרצאה הבאה פרופ' יורם עשת מהאוניברסיטה הפתוחה דיבר על עיצוב טקסט. הוא הסביר שהכללים לעיצוב טקסט דיגיטלי שונים מאוד מהכללים לעיצוב טקסט אנלוגי. לדבריו, את עיצוב הטקסט יש להתחיל מבדיקת הצורה שבה הולכים לקרוא אותו, וגם להיפך - על הקורא לקרוא את הטקסט בצורה שעבורה הוא עוצב. בדיעבד אני מצטער שלא שאלתי באיזו משתי הקטגוריות האלו נופלים גאדג'טים לקריאת ספרים, כדוגמת ה-Kindle של אמאזון, ובמיוחד - מה עם מוצרי נייר/דיו דיגיטלי שמתחילים לצוץ פה ושם.

 לטעמי שתי ההרצאות הראשונות סבלו מאותה בעיה מרכזית, ובעיה די בולטת: שתיהן היו אקדמיות מדי. הרגשתי ששתי המצגות נלקחו מהקורס המתאים באוניברסיטה, ולא נעשה בהן כל שינוי משמעותי (למעט החלק הראשון אצל שנער). קיבלנו פירוט מלא על המתודולוגיות של כל המחקרים, וראינו גרפים על גבי גרפים של תוצאות. העניין בלט במיוחד בהרצאתו של פרופ' עשת, שהוקדשה כולה להעברת הרעיון שיש לעצב את שני סוגי הטקסט באופנים שונים, ולתיאור המחקרים התומכים בזה, אבל לא נאמרה מילה על כיצד יש לעצב כל סוג טקסט, ומהם ההבדלים. את זה שקיים הבדל - הבנו. אבל מה לעשות כעת עם המידע הזה? כשמישהי מהקהל, שכנראה חשה כמוני, שאלה האם הוא יכול לתת הנחיות עיצוביות פרקטיות, התשובה הייתה הפנייה לספר שהוא פירסם בנושא.

 כשהשמעתי את הטענה בפני כמה מחבריי שנכחו, התגובה הייתה שהמרצים הם אנשי אקדמיה, ולכן זה רק טבעי שיעבירו הרצאות אקדמיות לכל דבר. ועל זה אמרתי: "נראה", כי ציפיתי להרצאה הבאה - של פרופ' שיזף רפאלי מאוניברסיטת חיפה (זהירות, האתר אמנם מעודכן, אך תקוע בשנים בהן המודמים עוד היו עושים קולות). שמעתי אותו מרצה ביום השימושיות לפני שנתיים, הוקסמתי מהאיש לחלוטין, והיו לי ציפיות גבוהות למדי מהרצאתו הפעם (לא אחזיק אתכם במתח - הן נענו).

 שיזף דיבר על התחום המתפתח של ניתוח רשתות חברתיות, שעוסק במעקב אחר החוג החברתי של האדם, המיפוי שלו, והשימוש במידע זה בהקשרים מדעיים מגוונים, כגון פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, כלכלה, ואפילו אפידמיולוגיה - מסתבר שזה כלי יעיל מאוד בחיזוי התפשטותן של מחלות. קיבלנו גם הדגמה של עוצמת הרשתות החברתיות: בעוד שבפליקר חגגו את התמונה השלושה מיליארד שהועלתה לאתר, בפייסבוק היו כבר עשרה מיליארד תמונות, וזאת למרות שפליקר הוא כלי ייעודי וחזק הרבה יותר לאחסון תמונות. כמובן שהפריט הכי סקסי בהרצאה היה התמונה הזו:

סקסי, לא?

מדובר במיפוי של הקשרים הרומנטיים והמיניים של תלמידים בבית ספר תיכון אחד בארה"ב. הנקודות הורודות זה הבנות, והכחולות - לא. כאן שיזף קצת רימה והציג רק את הסבך הגדול, בלי כל המערכות המבודדות בקצוות (הגיקים והפריקים, אני מניח, אלה שלא יושבים בשולחן של המגניבים), אבל נסלח לו. ולמי שמתעניין - כן, יש שם גם זוגות כחולים וזוגות ורודים.

(Bearman, Moody, Stovel 2004 - המאמר המלא זמין כאן).

ההרצאה הבאה הייתה של דר' אורן צוקרמן מהמרכז הבינתחומי. בהתחלה אורן דיבר קצת על ההיסטוריה של התחום (ב"תחום" אני מתכוון לממשקולוגיה), על דאגלס אנגלברט (האיש שהוליד עכבר), ולארי טסלר (חבר בקבוצת Xerox PARC, שבהתייחס אליו אורן התבטא בסגנון של "כמו כל דבר טוב במחשבים, גם זה יצא מחברת Xerox").  הסקירה ההיסטורית הובילה לצורה מעניינת לנתח את מגמת ההתפתחות של תחום המחשוב: התחלנו מהרבה משתמשים על מחשב יחיד (מיינפריימים), עברנו למשתמש אחד פר מחשב (המחשב האישי), כעת אנחנו בשלב של מספר מחשבים על משתמש יחיד (מחשבים נישאים, מחשבי כף יד, מחשבי שולחן, סמארטפונים וכד'), ולדעתו של אורן השלב הבא הולך להיות של המון מחשבים על משתמש יחיד, כשהכוונה היא לגישה בשם ubiquitous computing, שמדברת על מחשוב ורישות מקיף ועמוק של סביבת המחייה שלנו (מכירים את חזון הבית החכם? אז כאן זה חזון העולם החכם). לסיום ראינו כמה הדגמות ממש מגניבות של דברים שנעשו במעבדת המדיה של MIT בשנים בהן אורן היה חבר בה, וגם שמענו חדשות מעולות - מסתבר שהוא הקים מעבדה דומה במרכז הביתחומי בהרצליה. בהתחשב בזה שהמעבדה ב-MIT היא כנראה המקום הכי תוסס ומרתק בעולם מבחינת מחקר מקורי ובעל חזון של אינטראקציית אדם-מחשב, אני חושב שאם המעבדה של אורן תגיע לעשירית ממה שיש בבוסטון, זה יהיה אחד הדברים הכי טובים שקרא בתחום הזה בארץ. למי שמתעניין - מצאתי גם כתבה על המעבדה החדשה.

 הרצאה מספר חמש: דר' ישע סיוון ממכללת שנקר, "העכבר שבכה: אתגרי שימושיות ב-Second Life בפרט ועולמות וירטואליים בכלל". ישע בעיקר הסתובב מעל האי שלו ב-Second Life ושחרר רמיזות רבות משמעות על הדברים שיש לו שם והוא לא מראה לנו. הרגשתי שההרצאה היא יותר מבוא לעולמות וירטואליים מאשר דיון על אתגרי השימושיות בהם, אבל גם זה משהו שנחמד לשמוע, וזה השלים לי מספר פערים בהשכלה (אל דאגה, לא את כולם). למדנו על זה שניתן לבנות שם דברים (וירטואליים) ולמכור אותם בכסף (אמיתי), לבצע פשעים (וירטואליים) ולהפסיד אח"כ בתביעות משפטיות (אמיתיות). למדנו על משטרה וירטואלית ועל אירועים אמיתיים שאפשר לערוך בעולם הוירטואלי, כמו למשל הרצאות (אמיתיות) שנוכחים בהם בין השאר גם דרקונים (...).  לתחושתי הקישור לחלק השני של ההרצאה, קרי שבשביל לנווט בעולם תלת-מימדי עלינו להשתמש באמצעי שליטה תלת-מימדי, היה קצת חלש, ולאו דווקא קשור לעולמות וירטואליים. ראינו כמה הצעות והמצאות בנושא, ובסופו של דבר היה נחמד מאוד.

 אחרי שהגחנו בחזרה ל-First Life, אבירם צור מהחברה הנושאת את שמו תיאר לנו כמה מההשיקולים שעמדו מאחורי העיצוב של אתר ואללה שופס (בעיקר דובר על הנעת המשתמש לפעולה ע"י הצפת מידע רלוונטי בניסוח המתאים), מרכז ההזמנות של חברת תנובה (דומה, אבל כאן מי שנחשף למידע ומי שמשתמש במערכת זה נציג השירות, שבאמצעותו יש להשפיע על האדם בצד השני של הקו - מצב מעניין כשלעצמו), וחברת kontera, שמתעסקת בפרסום קונטקסטואלי. עבורה צור עיצבו את הבועיות המרגיזות, כלומר לקחו את הבועיות המרגיזות והמשעממות שניתן היה להתעלם מהן בקלות, והפכו אותן לבועיות מרגיזות ומושכות קשב, כלומר כאלה שמאוד קשה להתעלם מהן בנחת, שזה, כמובן, היה בדיוק מה שהיה נדרש מהם לעשות.

 המרצה הבא: יעקב גרינשפן, שותפי לבלוג ומנכ"לי ב-UI. כאן אני ארמה קצת ואשאיר את סיקור ההרצאה הזאת לאנשים יותר אובייקטיביים (יאללה, תתנפלו).

 ההרצאה שנעלה את היום הייתה גם היא בנושא התחבורה. דפנה אגסי, מנהלת השיווק של חברת Better Place, ושיר אלוני - מאפיין חוויית המשתמש בפרוייקט, סיפרו על המיזם המפורסם של שי אגסי, שינסה להעביר את כולנו לרכבים מונעי חשמל ממש בשנים הקרובות.

בהתחלה, הציגה דפנה אגסי את חזון הפרויקט. בשתי מילים, למי שלא מכיר (למקרה שעוד נותרו כאלה): רכבים חשמליים במחיר שווה לכל נפש (מבית Renault כרגע), רשת ענפה של תחנות טעינה, אפשרות טעינה בחניית הבית, בחנייה בעבודה, ובמגרשי חנייה מסודרים (לדבריהם כבר יש כמה כאלה בארץ), טווח תנועה של כ-170 ק"מ לטעינה, ופחות זיהום רעש במרכזי ערים. את הסרטון הנלווה מומלץ לראות בלינק שלמעלה אם לוחצים על Our vision.

לאחר מכן, שיר אלוני סיפר על תהליך עיצוב חוויית המשתמש עבור הפרויקט השאפתני. בזמן ההרצאה התרחש דבר אחד מצער אך צפוי, וגם דבר אחד יפה שלא צפיתי. הדבר המצער והצפוי היה ששלל השאלות שהופנו אל שיר מהקהל עסקו בהיבטים לוגיסטיים, אקולוגיים, כלכליים וחברתיים של הפרויקט - בכל דבר חוץ משימושיות והנדסת אנוש. וזה די טבעי עבור פרויקט בעל תהודה כה רבה, שנוגע להרבה מאוד אנשים במקומות יותר כואבים מאשר שימושיות. כמובן שמי שהתמודדה איתן הייתה דפנה (באופן קצת מוזר גם אחרי ששיר ביקש מהקהל שישאלו אותו משהו על שימושיות, ומישהו אכן שאל על התהליך הפיזי של החיבור לתחנת טעינה, מי שענתה על השאלה הייתה עדיין דפנה, אבל היא ענתה לעניין).

הדבר היפה שהתרחש ושלא יכלתי לצפות היה שלדעתי הרצאתו של שיר באמת הדגימה וחידדה את ההבדל שבין שימושיות לחוויית משתמש. הרי כשאת נכנסת בבוקר לרכב (נהייתי פוליטיקלי קורקט), ואת נזכרת שהבטריה שלו מספיקה ל-170 ק"מ, ואת צריכה לפזר את הילדים ולנסוע לעבודה ולסידורים ולפגישות ולחזור הביתה בסוף היום, ואת חוששת שתתקעי באמצע הדרך, זה ממש לא בעיית שימושיות, זה בעיית חוויית משתמש. ואם, כפי ששיר טוען, הנהגת ברכב כזה בכלל לא תצטרך להיות מודעת לטווח התנועה המוגבל יחסית, אז לא מדובר בהישג שימושיות, אלא בהישג חוויית משתמש.  אינני יודע מה הרגישו שאר הנוכחים, אבל החוויה ששיר אלוני פרס בפניי הייתה נהדרת.

 הכנס היה מאוד מוצלח. מאוד שמחתי לפגוש הרבה מכרים ותיקים וכמה מכרים חדשים. תודה רבה למארגני הכנס - ענת גרינפלד ודר' דוד פייטלסון שגרמו לדברים לתקתק.

 נתראה בכנס הבא,
ויטלי

 נ.ב. בפרסום הראשון של הפוסט בטעות ייחסתי את מצגת הקונספטים, יחד עם ה-stackable car המגניב ביותר, לפרופ' דוד שנער, ולא לחוה צור. תודה על התיקון וסליחה על הטעות.

קישורים שהצטברו

אהלן,

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על סיסמאות ואבטחת מידע, ולאחרונה ראיתי סרטון שהזכיר לי את הפוסט ההוא. שימו לב למנגנון נעילת המכשיר בסרטון ההדגמה של הטלפון G1 שפועל על מערכת ההפעלה אנדרואיד של גוגל.

המנגנון מעלה כמה שאלות מעניינות. קודם כל, לגבי אופי הפעולה שלו. בסרטון נדמה שבכפתור האחרון הוא מבצע לחיצה כפולה, שפירושה כנראה "אישור". האם זה אומר שניתן לשלוט על מספר התווים/נקודות? האם אפשר לבחור נקודה כלשהי פעמיים ברצף? האם מותר לקטוע את הקו? מה מספר הנקודות המינימלי? שאלות מהסוג השני, והמעניין יותר לדעתי, הן קונספטואליות. מה ההבדל המהותי בין מודל הקוד הספרתי לבין זה? טוב, אז הורדנו ספרה אחת ובמקום עשרה כפתורים קיבלנו תשעה. הספרות כנראה מאפשרות יותר אפשרויות תפעול (בהנחה הסבירה שכאן אי אפשר לקטוע את הקו), ויותר שיטות לחשוב על קוד כלשהו ולזכור אותו. מצד שני, זה גם אומר שקל לפרוץ קוד שאינו איכותי (ימי הולדת וכד'). אבל במערכת המרחבית - מה בכלל הדרישות מקוד איכותי, קל לזכירה וקשה לניחוש? במרחב של 3 3х די קשה "ללכת לכיוונים בלתי צפויים". האם אפשר להגדיל את המרחב? האם במערכת כזו יהיה יתרון לאנשים עם חשיבה מרחבית מפותחת יותר? עד כמה? מה באמת הרווחנו כאן? או שמא הפסדנו? אני בטוח שהרבה יותר קל להסביר למישהו אחר את הקוד בעל פה בשיטת הספרות (9587) מאשר כאן (תתחיל מהפינה הימנית התחתונה, אלכסון למעלה ושמאלה, אחד למטה, אחד שמאלה).

בלי קשר לזה, נזכרתי בעוד פוסט שלי, בו דיברתי קצת על תחום "שעוסק בשיפור והעצמה של חוויית המשתמש של מבקרי מוזיאונים ואתרי מורשת". האתר שגרם לי להזכר בו נקרא Beyond Space and Time. אולי במטרה לעודד את התיירות בארצם, הסינים יצרו מודל וירטואלי מפורט ביותר של "העיר האסורה" בבייג'ינג. להזכירכם, מדובר בקומפלקס הארמונות הגדול ביותר בעולם, עם כמעט אלף בניינים נפרדים (לפי הוויקיפדיה). אנשי המוזיאון בשיתוף עם חברת IBM עמלו על הפרויקט במשך 3 שנים ויצרו סביבה מדהימה ומרתקת, דמויית משחקים מקוונים מרובי-משתתפים כמו Second Life, מאוכלסת במגוון דמויות שחלקן באות מתוך העולם הוירטואלי, וחלקן שייכות לגולשים אחרים המסתובבים בארמון. הגולשים יכולים להרשם לסיור מודרך, להסתובב לבד, או אפילו להעביר סיור לחבריהם, וכנראה שזוהי דרך מצויינת לתכנן את הטיול האמיתי שלך באתר.

ועוד כמה קישורים שהצטברו.

• אלכס פאאבורג, איש UX בחברת מוזילה, נתקל בבעיה: הם החליטו לעצב אייקון לחלון הנחמד ההוא שמודיע על קריסת הדפדפן, ולא עלה להם רעיון טוב לקונספט. אלכס מציין שני שיקולים מעניינים וקצת יוצאי דופן, המנחים אותם בבחירת האייקון. קודם כל, ההנחה אומרת שהדפדפן כנראה קרס כשהמשתמש היה עסוק במשהו חשוב, ולכן מומלץ לא לזלזל במה שקרה ע"י ניסיון להצחיק או לשעשע. על האייקון להיות רציני כיאה לחומרת המצב. השיקול השני הוא דווקא מיתוגי ולא צפוי, והוא אומר שמוזילה לא מעוניינת ליצור מושג שמשמעותו תהיה שפיירפוקס קרס. הדוגמא הקלאסית שממחישה את העניין היא ה-Blue Screen of Death המפורסם של מיקרוסופט. בדיון שהתפתח ניתן למצוא כמה הצעות מעניינות, ועוד כמה שיקולים עיצוביים שהעלו הקוראים.

אגב, עוד דבר נחמד אצלו בבלוג זה הצ'קבוקס בתוך תיבת התגובות, שמאפשר לתיבה לצוף על המסך כשגוללים אותו. זה פתרון יפה לאחת הבעיות המרגיזות בבלוגים רבים - אם אני רוצה להגיב על קטע טקסט מרוחק, אני צריך כל הזמן לגלול הלוך וחזור בין אותו קטע והתיבה שבה כותבים.

• לאחרונה אתר קטן ונחמד עשה לעצמו שם של תמצית השימושיות. ולדעתי יש בזה משהו. הרי כשאנחנו בודקים את מזג האויר, מי מאיתנו באמת רוצה לשמוע על הציקלון המגיע מדרום-דרום מערב, על לחץ האוויר באטמוספירות וכמות המשקעים במילימטרים? רוב הזמן רוב המשתמשים רוצים לדעת בדיוק דבר אחד: מטריה - כן או לא? את התשובה לשאלה הזאת תקבלו אם תזינו את המיקוד שלכם באתר הזה (בתנאי שאתם תושבי ארה"ב, כמה טיפוסי).
  


• תכונה חשובה ומתבקשת התווספה לא מזמן לאתר youtube. מעכשיו, כשנותנים קישור לסרטון כלשהו, ניתן לכוון את הנגן כך שיתחיל בדיוק מהשניה הרצויה. לדוגמא, אם הייתי רוצה לכוון אתכם ישר לחלק הרלוונטי בסרטון שהבאתי בתחילת הפוסט, כלומר לשנייה ה-40, הייתי צריך רק להוסיף את הביטוי #t=40 ללינק, בצורה כזו: http://il.youtube.com/watch?v=z7qbPa1O8Ys#t=40
  
 
• 
  
  קישור אחרון חביב הוא עלינו - הבלוגרים. בספטמבר האתר Technorati, הסמכות העליונה לענייני בלוגים, פרסם את הדו"ח השנתי החמישי שלו על מצב הבלוגוספירה. הדו"ח כולל מבוא (מה זה בלוגים וכמה יש כאלה)  וחמישה חלקים:
• מיהם הבלוגרים (2/3 מהם זכרים, מחציתם בין הגילאים 18 ו-34, רובם אקדמאים)
•  על מה הם כותבים (נושאים מובילים: החיים האישיים, טכנולוגיה ואקטואליה) ומדוע (3 הגדולים: במטרה להתבטא, לשתף אחרים בידע, לפגוש אנשים דומים)
• כמה זמן הם מקדישים לזה (הרוב - בין 3 ל-10 שעות שבועיות) ובאיזה כלים הם משתמשים בבלוגים שלהם (טגיות, תגובות, איחסון תמונות וכו')
• האם הם מנסים לעשות מזה כסף (יותר ממחציתם - כן), וכמה (תראו לבד באתר, זה מורכב מדי בשביל לרשום בסוגריים)
• מהי השפעתם של הבלוגרים על העולם המסחרי - עד כמה הם עשויים לשמש כמקור מידע על מוצרים, חברות או שירותים מסוימים (רוב הבלוגרים כותבים ביקורות על מוצרים או מותגים, ורובם רואים בבלוגים אחרים מקור משמעותי ביותר של מידע על מוצרים ומותגים).

הדוח הוא מפורט מאוד ומכיל הרבה סטטיסטיקות מעניינות. עם זאת, נראה לי שהמתודולוגיה שלהם לא מספקת סיבות להתייחס אליהם ברצינות רבה מדי. לדוגמא - המדגם שלהם כלל רק בלוגרים מעל גיל 18, כלומר התעלם ממיליוני המתבגרים המאכלסים את הבלוגוספירה. עדיין, זה בהחלט שווה מבט.

 נ.ב. מי מגיע להרצאה שלי ביום השימושיות?