ככל ש-UI מעצבת ומפתחת יותר אפליקציות ב-WPF, אני מתעניין יותר בדרכים לנצל את היכולות הוקטוריות שלו. כמובן שברגע שמדברים על גרפיקה וקטורית, התפעול הראשון שחושבים עליו הוא zoom, שפתאום הופך לרציף באמת. השאלה היא מה אפשר לעשות עם זה? אני כרגע זוכר שלושה מקומות שעושים איתו דברים מעניינים וחדשניים.
הראשון נקרא Kidpad, שזה כלי חמוד ביותר שפותח ע"י צוותה של Allison Druin (המקסימה). היא מגדירה אותו ככלי שמאפשר לילדים לשתף פעולה ביצירת סיפורים. עם זאת, היא עצמה משתמשת בו כתחליף ל-Powerpoint, והיא מעידה על "מבוגרים" רבים שאימצו אותו לאותה המטרה*. לא ארחיב כאן על הפתרונות שאיפשרו להתאים את הכלי לילדים (מומלץ להוריד אותו ולהתנסות בו אישית, אבל בגלל שההתקנה שלו יכולה להיות, איך נאמר, לא ממש ידידותית, אפשר פשוט להתרשם באתר), ואסביר רק על ה-zoom. הרעיון הוא שבמקום שהשקפים יהיו מסודרים בצורה ליניארית אחד אחרי השני, הם ממוקמים אחד בתוך השני, כשהמעבר מתבצע באמצעות זום פנימה והחוצה.
אפשר להמחיש את זה כך: אני צריך לספר על שלושה אנשים ועל המחשבות שיש לכל אחד מהם בראש.
פתרון טיפוסי ב-Pоwerpoint היה לשים בשקף הראשון תמונה של שלושת האנשים, ובשלושת השקפים הבאים לעבור על המחשבות שלהם אחד-אחד. או לחילופין לעשות 3 זוגות שקפים איש-מחשבה, או משהו בסגנון.
צורת הצגה כזו פשוט הורסת את הקונטקסט, והמציגים המסכנים נאלצים להשתמש בכל מיני טריקים בשביל לגרום לקהל להבין איפה הם נמצאים בתוך הסיפור ועל מה הם מדברים - טריקים כמו להכניס שקף של תוכן עניינים בכל פעם שעוברים נושא, או לשים תוכן עניינים בצידו של כל שקף או בתחתית בצורת progress bar למשל.
ב-Kidpad גם הייתי מתחיל עם שקף של שלושה אנשים, אבל אז הייתי יכול לעשות zoom in לתוך הראש של הראשון, ולראות את המחשבות שלו, ואז לעשות zoom out בחזרה, וכך הלאה.
נכון, פונקציונאלית לא הרבה השתנה - בסופו של דבר מדובר באותם השקפים, אבל צורת המעבר ביניהם עושה את כל ההבדל. וזה ממש לא אותו דבר כמו שאם הייתי שם קישור על כל בן אדם ב-Powerpoint ואז לוחץ עליו, מגיע לשקף המחשבה, ואז חוזר לשקף האנשים. בתהליך כזה הצופה נאלץ לחשב את הקונטקסט מתוך הפעולות של המציג ולשמור אותו בראש, ואילו ב-Kidpad כל העבודה הזו נעשית אוטומטית תודות ל-Zoom הוקטורי, שניתן לעצור אותו בכל נקודה, ולמשל גם לראות את הראש של האדם וגם את המחשבות שלו בפונט קטנטנן בפנים. היופי האמיתי בזה הוא שניתן לעשות zoom אינסופי, ואם נגיד האיש שלנו חושב על משפחתו, אפשר להמשיך להיכנס לתוך המחשבה ולראות את המשפחה שלו יושבת בסלון בבית, וכן הלאה. כך ה-zoom מבנה את הנרטיב של הסיפור ומגדיר את הקונטקסט של כל נקודה בו*.
הדבר השני הוא האתר הזה. מה שרואים זו הדגמת הקונספט בלבד, ואני מאוד אוהב אותה. אני לא זוכר שראיתי לפני כן לוח שנה שמשתמש ב-zoom אמיתי בשביל לשלוט על רזולוציית הזמן, ואני לא מדבר על sliders למיניהם שיש עליהם סימנים של "יום-שבוע-חודש-שנה". אגב, יש שם עוד משהו מעניין. תגיעו לרזולוציה של בערך שבוע, ותנסו לעשות עם העכבר תנועה של ספירלה קטנה בכיוון השעון. ועכשיו נגד כיוון השעון. מדליק, לא? וזה גם עליית מדרגה לעומת ה-mouse gestures הרגילים כי כאן לא צריך ללחוץ על כפתורי העכבר. לא בטוח שזה יותר מאשר גימיק נחמד, כי זה עשוי להפריע יותר משזה עוזר, אבל גם גימיק נחמד זה משהו.
הדבר השלישי זה הדגמת טכנולוגיית Seadragon המפורסמת של מיקרוסופט. למי שלא מכיר - תראו את הסרטון, שממחיש את היכולות של deep zoom. אבל מבחינת השימוש בו ההתקדמות כאן היא בעיקר טכנולוגית, ללא חידושים קונספטואליים של ממש.
האם אתם מכירים דרך מקורית להשתמש ב-zoom? אם כן, אני אשמח לשמוע על זה בתגובות.
--------------------
*לדעתי בתצורה הנוכחית של הכלי זה בלתי אפשרי לבנות בו מצגת שיכולה להתאים לעולם העסקים, ובחלקו זה בדיוק בגלל אותם הדברים שהופכים אותו לכה יעיל עבור ילדים.