ניסוי בסיפורים אנושיים
בחור בשם ג'ונתן האריס נסע לצוד לוויתנים. הוא הצטרף למשפחה אסקימואית, בילה איתם 9 ימים, ופעם בחמש דקות צילם את מה שקורה סביבו. כולל בזמן שינה (המאה ה-21, אתם יודעים, פלאי הטכנולוגיה וכל זה). בסוף הוא חזר עם 3,214 תמונות, שזה לא בדיוק מסתדר מבחינה חשבונית, אלא אם יודעים שלפעמים הוא הגביר את קצב הצילום.
כמצופה מאדם שמסוגל לעשות משהו כזה, כשג'ונתן חזר הביתה, הוא שם את כל התמונות ברשת. אבל לא בפליקר ולא בפיקאסה ווב, אלא באתר ייעודי וייחודי שהוא בנה לשם כך (אחרת כנראה שזה לא היה מופיע בבלוג של יו איי, כי לוויתנים זה לא ההתמחות שלנו).
ג'ונתן מתאר את האתר כ"ממשק ניסיוני לסיפור סיפורים" (storytelling), שבאמצעותו הוא רצה להתמודד עם מספר אתגרים שמסתכמים לכדי דבר אחד: כיצד ניתן להעביר את החוויה האנושית דרך הרשת?
האתר מנסה לעשות זאת באמצעות מגוון טכניקות, ואין טעם לעבור כאן על כולן (אבל שווה לקרוא עליהן ולהתנסות באתר עצמו), אבל הייתי רוצה להזכיר כאן שתיים מהן.
את אחד המימדים המעניינים ביותר של החוויה - עוצמת הרגש - הוא תרגם למעין גרף של קצב לב, שמייצג את קצב הצילום שלו. כאשר הגרף שטוח, מדובר בקצב הבסיסי של תמונה אחת כל חמש דקות, והקפיצות מייצגות תדירוּת צילום יותר גבוהה, ובהתאם גם התרחשויות יותר מעניינות, סוערות או לפחות מהירות. מכיוון שרזולוציית הגרף לא מאפשרת להציג את כל שלושת אלפי התמונות בבת אחת, הגרף הוא גם רגיש לקונטקסט והוא נמתח מעט כאשר מתקרבים לנקודה ספציפית עם העכבר.
אחת הדרכים להמחשת קצב הצילום באתר.
הדבר המעניין השני הוא הגישה לייצוג עלילות משנה. אחד האתגרים שג'ונתן הציב לעצמו בעת פיתוח הממשק היה לאפשר לגולש לזהות ולהציג את עלילות המשנה המרובות שיש בנרטיב הכללי של המסע, ואולי אף להרכיב עלילות משנה חדשות שמעניינות אותו. את היכולת הזו הוא ביטא באמצעות מנגנון סינון פשוט: ג'ונתן השתמש בהרבה סוגים של meta-data עבור כל תמונה. חלק מהתכונות הם די רגילות, כמו תאריך, מיקום ומשתתפים, אבל יש גם תכונות לא טריויאליות, כמו רמת ההתרגשות האישית שלו באותו רגע (מעניין אם הוא ישב ושיחזר את זה בדיעבד או שניהל מעקב אמיתי, ואם כן אז איך) והצבע הממוצע עבור כל תמונה. כל גולש יכול לבחור את התנאים המעניינים אותו, והתמונות המתאימות יסתדרו בסדר כרונולוגי, כשהן יוצרות עלילת משנה כבקשתך.
כאמור, זה לא אתר שמנסה למכור משהו או להציע שירות כלשהו לגולש, ונראה כי אין מאחוריו מניעים כספיים כלשהם. זהו ניסוי בממשקים נרטיביים.
אז שאלה מס' 1: נו, זה הצליח לו? אפשר לקחת משהו מזה ולעשות בו שימוש "בחוץ", בעולם המסחרי?
שאלה מס' 2: האם זה שהאתר מוגש בתור עבודת אומנות מהווה סיבה ו/או הצדקה לרמת השימושיות האיומה שיש בו?
שאלה מס' 3: לא ממש הבנתי מה הפואנטה של הצבע הממוצע עבור תמונות. מה טוב בזה? זה נורא אופנתי בזמן האחרון, ועוד לא הצלחתי למצוא מקום אחד שעושה מזה משהו שימושי מעבר לאמירה אומנותית. ראו למשל, את מיצוע הצבעים של הקטלוג של איקאה, ושל כל נערות פלייבוי בשנים 1988-1997 (אל חשש, הקישור כשר למהדרין).
ואזהרה: מדובר בציד ושחיטה של לוויתנים. חלק מהתמונות עלולות להיות קשות לצפייה.
ועכשיו קישור לאתר עצמו.
נ.ב. גם אחד הפרוייקטים הקודמים של ג'ונתן שווה אזכור: רעיון יפהפה ופשוט - מדי שעה האתר אוסף את 100 התמונות והביטויים הכי נפוצים באתרי החדשות בעולם ומציג אותם. זה מספק לנו תמונת עולם (במובן המילולי) אובייקטיבית, חיה ועדכנית.