גוגל וייב - התנסות ראשונה

כשהתחילה ההיסטריה סביב גוגל וייב, החלטתי לא לכתוב עליו דבר. אמנם הסתכנתי בזה שישללו ממני את תעודת הבלוגר לענייני UX, אבל לא רציתי לכתוב שטויות מבלי שראיתי את התוכנה (כן, באופן חד פעמי נתתי לזה לעצור אותי). הסיבה שחששתי שאכתוב שטויות היא זו: אני רוחש כבוד רב למוצרי גוגל, בעיקר כשנראה שהם מייחסים להם חשיבות כה רבה, אבל הפעם פשוט לא הצלחתי להבין מה זה הדבר הזה ומה עושים איתו. ה"סרטון" (באורך מלא, כמעט שעה חצי) בעיקר העלה סימני שאלה. יותר נכון שהוא ענה על רוב השאלות הקטנות, רק לא על השאלה הגדולה: לְמה זה נועד? את הסלוגן כך היה נראה דוא"ל אילו היו ממציאים אותו היום לא ממש קניתי. כן, אולי כך הוא היה נראה, אבל אולי תוך שנה מהמצאתו מישהו היה ממציא את הדוא"ל הישן והטוב וכולם היו נושמים לרווחה. לי הסלוגן הזה נשמע מאוד כמו "כך היה נראה הגלגל אילו היו ממציאים אותו היום".

ובכן, ראיתי את התוכנה, שיחקתי איתה, ואין לי שמץ של מושג לְמה זה טוב.

אני כן יודע לְמה זה לא טוב -  לתקשורת מיידית בין שני אנשים. כרגע, בגרסה הניסיונית (ובל נשכח שג'ימייל היה בגרסה הניסיונית במשך חמש שנים), זה נראה בערך כך: כל אחד כותב בתיבה משלו, ורואה את השני מקליד. והכוונה לא לזה שרואים כיתוב "השני מקליד", כמו בשירותי IM רבים, אלא ממש את המלל המוקלד, אות-אות. כשהפיצ'ר הזה התאפשר לפני הרבה שנים באחת הגרסאות של ICQ, הרוב המוחלט של המשתמשים מיהרו לכבות אותו, כי זה די נורא: רואים את כל שגיאות הכתיב שהאדם השני מתקן כעבור שנייה, רואים כל פעם שהוא לחץ על מקש שגוי ומחק, רואים את המשפט נבנה אות-אות ומתחילים לכתוב את התשובה לפני שהוא סיים לכתוב. והאדם השני גם רואה את התשובה שלך לפני ששלחת אותה ועכשיו כבר אין לו צורך לסיים את השאלה כי כבר ענית, אבל אין מה לעשות איתה אז מוחקים אותה. ואז אתה לא יודע אם הוא מחק בגלל שהתחרט או בגלל שראה את התשובה שלך, ושני הצדדים מודעים לכל התסבוכת הזו, וזה פשוט מעיק. אגב, למיטב זכרוני הפיצ'ר הזה לא שרד עד הגרסה הבאה של ICQ, אבל אולי אני טועה.

אתם זוכרים את התקופה שתוכנות הודעות מיידיות התחילו לקבץ את כל מה שרשמת תוך פרק זמן קצר כלשהו לתוך הודעה אחת? כלומר, היית רושם משהו, שולח, ואז מייד רושם משהו חדש, והמשפט השני היה נכנס להודעה הראשונה? זה היה די נחמד. נראה לי שג'ימייל היו הראשונים שעשו את זה. וזה היה חכם - אם האדם השני היה מספיק להשחיל הודעה, ההודעה החדשה שלך כבר לא הייתה מצטרפת להודעה הראשונה, וגם היה לזה טיימאוט - אם חיכית מספיק זמן, זה היה נראה כמו שתי הודעות. אז בווייב זה לא חכם - אתה יכול לכתוב בתוך אותה הודעה (הם קוראים לזה בליפ) עד שיימאס לך, כמו במייל. ומכיוון שאין צורך לשלוח אותה בשביל שהאדם השני יראה, הוא יכול להתחיל לענות בהודעתו שלו, ואז בסוף מקבלים משהו שמזכיר שני מסמכי וורד שכל אחד מהם מכיל צד אחד של השיחה. וזה מצב ברירת המחדל, כלומר צריך די להתאמץ בשביל למנוע מצב כזה. אגב, כל אחד יכול גם לערוך את הבליפים של השני ושל עצמו. ואני לא אומר שזה רע, אולי זה טוב. אחרי הכל, הווייב אמור לספק סוג של מנגנון וויקי, ושם כן חייבים את הפונקציונאליות הזו. אני רק אומר שזה רע בתור שירות הודעות מיידיות.

ועוד קצת שמן למדורה - לא גיליתי דרך להבין האם אנשי הקשר שלי מחוברים כרגע או לא. ובעיניי זה מגוחך כפליים: היום האפשרות הזו קיימת גם במקומות שלא ממש צריך אותה, כי הם נועדו לספק תקשורת אסינכרונית - בשירותי דוא"ל רבים, ברשתות חברתיות, פורטלים ארגוניים וכו'. אבל דווקא כאן, במקום שנועד לעבודה משותפת, לא רואים את זה. וזה מפריע לי משתי סיבות. הראשונה היא שאם אני רוצה לדבר אונליין עם אחד החברים, הייתי רוצה לדעת האם הוא מחובר כרגע. תקראו לי אידאליסט, אבל זה נראה לי כמו פיסת מידע רלוונטית. וזה מתייחס למצב ש"סתם בא לי לדבר", ואין לי באמת איזשהו מסר להעביר. מה שמביא אותנו לסיבה השנייה - אם כן יש לי משהו להגיד, אז לפני שאני מתחיל לכתוב הייתי רוצה לדעת האם אני כותב מייל או הודעה מיידית. דמיינו לכם שהייתם מתקשרים לחבר, מתחילים לדבר ראשונים, ועד שהוא לה הגיב לא הייתה לכם דרך לדעת האם הגעתם למשיבון (דוא"ל), או שהחבר מקשיב (הודעה מיידית). איך הייתם מתחילים? לחילופין, דמיינו שכל המיילים שלכם היו מתחילים במילים "הי, אתה כאן? הלו? לא? טוב, אז ככה..."

המטרה המוצהרת של הווייב הייתה להחליף או לפחות לאחד בין שירותי הודעות מיידיות, דוא"ל ויצירה משותפת בסגנון וויקי. הניסיון שלי בכתיבת וויקי הוא די מוגבל, אז אני לא הולך לדבר על זה, ואת סוגיית IM כיסינו. אז מה שנשאר לנו זה דוא"ל.

על פניו, נראה שהוייב יכול לספק את הפונקציונאליות של אימייל. אני לא יודע אם הוא יכול לשפר אותה - בשביל לדעת את זה צריך לצבור עוד קצת ניסיון איתו, אבל במבט ראשון לא רואים למה לא (אם לא מתקבעים על דברים כמו שורת כותרת). עם זאת, יש דבר אחד שמאוד מפריע לי. זה משהו שצרם לי עוד כשראיתי את הסרטון, אבל קיוויתי שהם פשוט לא הראו שניתן לשנות את זה, וכנראה שהתבדיתי. אני מדבר על כך שלא רואים בוייב את שמות המשתתפים. במקום זה, רואים את התמונות שלהם בלבד, ואפשר לעבור עליהן עם העכבר ולראות בטולטיפ את השם שמאחורי התמונה. כן יש בצד את פאנל אנשי הקשר, עם השמות והתמונות, אבל אם אני צריך מקרא בשביל להבין למי אני שולח הודעה, אז הגענו ליום די עצוב.

יש בעניין הזה את התרחיש הרצוי, בו אני מתקשר עם קבוצה מצומצמת של אנשים שאני מכיר, והם שמים תמונות פרופיל עם הפנים שלהם, והכל טוב ויפה. במקרה כזה התמונה עשויה להיות אפילו יותר טובה מהשם, כי בני האדם הרבה יותר טובים בזיהוי פרצופים מאשר בקריאה. אבל אז יש את התרחיש המציאותי. בתרחיש המציאותי לעיתים מאוד קרובות אני מתכתב עם אנשים שאין לי מושג איך הם נראים. וגם אם כן, זה לא אומר שהם ישימו את התמונה שלהם כתמונת פרופיל.

בואו נעשה קצת מחקר שדה, ונראה את התמונות המלוות את העדכונים האחרונים ברשת חברתית מסוימת שאני משתייך אליה. אז ככה, יש לנו צעצוע של טרול, פנים של חבר בהצללה כזו שלא הייתי מזהה אותו בחיים, פנים ברורות של ידידה, קריקטורה של מישהו שמעולם לא פגשתי, עוד פנים ברורות (חצי פנים ליתר דיוק), תמונה ריקה, תמ"ק קלצ'ניקוב, טיגריס, צבי מצויר, זוג רגליים מציץ מתוך חלון של רכב (??), פלטת צבעים, הזוכה הטרי בפרס נובל לשלום ברק אובמה, סטואי גריפין, דר' האוס, אמבולנס, מייק טייסון, כבשה מצוירת, ציור בלתי מזוהה, מזוודה, חתול, קעקוע, ומגדל אייפל. הבנתם את התמונה. אבל אתם יודעים מה, תפאדל, נלך עוד צעד לקראת הווייב: אפשר לטעון שאם האנשים לא משנים את התמונות שלהם לעיתים קרובות (והם כן), ואם אני לא מתקשר עם מאות אנשים (ואני לא), די מהר אלמד לזהות את התמונות ולקשר ביניהן לאנשים. אבל אז יש את המקרה האמיתי (שבניגוד לתרחיש המציאותי, זה מה שיש כרגע בפועל). והוא שמתוך חמשת אנשי הקשר שיש לי בווייב כרגע, רק לאחד יש בכלל תמונה, וארבעת הנותרים מיוצגים ע"י אותה התמונה הגנרית. Good luck with that.

חשש נוסף שיש לי הוא מהסתעפויות רבות. שוחחתי בווייב עם חבר אחד, שיחה של כרבע שעה. ואמנם ניסינו לשחק עם התוכנה ולראות איזה טריקים היא יודעת לעשות, אבל עדיין, איבדנו את החוט די מהר. אם אתה מעוניין שהשיחה הסופית תשמור על סדר כרונולוגי, אתה צריך לדאוג לזה לבד, וזה מאוד לא פשוט, בהתחשב בזה שניתן לענות לכל הודעה בשרשרת, וגם לערוך כל הודעה של כל משתמש, וגם, בגלל מה שתיארתי מעלה, חלק מההודעות מכילות תשובות לשאלות שנמחקו מבלי להישלח. ואז ניסיתי לדמיין מה יקרה כשמספר אנשים, נגיד ארבעה או חמישה, עובדים על מייל אחד שמקיף כמה סוגיות - למשל רשימת הערות. נראה לי שכבר אחרי הסבב הראשון, פשוט לא יהיה ניתן להבין מי אמר מה למי ולמה ומתי. אחרי זה, מעקב אחרי הערות בוורד ייראה לכם כמו חלום רטוב.  כן, יש את אופציית הפלייבק המהוללת, שמריצה את כל השתלשלות השיחה צעד-צעד, אבל יש לי הרגשה שרוב האנשים לא הולכים להשתמש בה, כי היא גוזלת יותר מדי זמן ומאמץ: בדרך כלל אנחנו מעוניינים להבין כמה נקודות ספציפיות בשיחה, ואם משתמשים בפלייבק אז או שצריך לעבור את כל השיחה, רובה ככולה תהיה משעממת למדי, או שצריך לנסות לקלוע לנקודה הנכונה ברצף הזמן, וזה בלתי אפשרי כי, כאמור, אין דרך לדעת מתי נערך כל בליפ ובאיזה סדר.

עם זאת, יש בווייב שני דברים מאוד מעניינים והם באמת מעידים על שינוי תפיסה משמעותי. הראשון דווקא לא קשור לתקשורת בין אנשים, אלא לשליטה על הגדרות התוכנה. אין שם כפתור "הגדרות". מה שיש, זו תיקייה שמכילה ווייב, שמתוכו שולטים על ההגדרות. זה כמו שכל ההגדרות של וורד היו נשלטות מתוך מסמך וורד רגיל שיושב בצד ולא מהתפריט העליון, או שהגדרות האוטלוק היו חלק ממייל כלשהו. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל זה בטוח חדיש ומעניין. עד עכשיו הייתה רק מערכת אחת שראיתי בה משהו דומה, אבל פחות קיצוני, וגם שם עוד לא הבנתי אם זה מוצא חן בעיניי או לא.

השאלה "איך בדיוק אפשר לשלוט בהגדרות מתוך ווייב" מביאה אותנו לדבר המעניין השני. נראה לי שאם יש הצדקה כלשהי לכל הדיבורים על מהפיכה בהקשר הווייב, אז היא מתייחסת לזה. הוייב הוא פלטפורמה, כל וייב יכול להכיל גאדג'ט (ובעברית, יישומון), כלומר תוכנה קטנה שעושה משהו. מכאן מגיעה הצלחת הפייסבוק, הפיירפוקס, והאייפון. נראה שהווייב יכול להפוך לכל דבר ולעשות כל דבר. זאת בדיוק הסיבה לכך שמתוך סרטון החשיפה של הוויב, שנמשך שעה ועשרים דקות, עשר הדקות הראשונות הוקדשו להקדמות ובלה-בלה, עוד עשר דקות - להדגמת הווייב עצמו, וכל השעה האחרונה - לאפשרויות הפיתוח שהפלטפורמה מציעה. כרגע יש לי גאדג'ט שמאפשר להכניס לתוך הווייב כפתורי הצבעה "כן/לא/אולי", ועוד אחד שמאפשר לשלב מפה אינטראקטיבית. בעתיד הווייב ייפתח לאפליקציות צד שלישי, אבל כרגע יש רק חמש חברות בעולם אליהן גוגל פנתה בהצעה לפתח יישומים לווייב, ושתיים מהן - ישראליות: 6rounds, שמאפשרת חוויית גלישה משותפת לאנשים מרוחקים זה מזה, ו-LabPixies, שמייצרת גאגדג'טים שונים, וככל הנראה תספק גאדג'ט סודוקו לוייב.

בשורה התחתונה,הווייב הוא כלי, ונראה שהוא כלי חזק, רק שאף אחד לא יודע מה הייעוד שלו. לדעתי ההצהרה לגבי איחוד האימייל, IM, והוויקי היא בעיקר שיווקית ולא כל כך מציאותית. לפחות לפי איך שהתוכנה נראית כרגע. היא נמצאת בשימוש פנימי בגוגל בערך מאז ההכרזה, ולפני שבוע וחצי נשלחו הזמנות למאה אלף משתמשים חיצוניים. מהם ההזמנות זולגות לאיטן לשאר העולם, ובעיקר לאנשי התעשייה. ההזמנות מוקצבות, ויקח זמן עד שהכלי יהיה נפוץ כמו שאר הכלים שלהם. נקווה שבזמן הזה מישהו יצליח לזהות את הנישה הנכונה עבורו, מה שיתן לו מספיק אוויר לנשימה עד שתצטבר מסה קריטית של יישומים, ומשם הכל בידיים שלנו.

ויטלי

נ.ב. עוד פוסט ישן על הודעות מיידיות.

טוויטר: הטוב, הרע, ועורכי הדין.

טוב, אחרי שאפילו הגורו¹ החליט לשתף את העולם בהצלחות הטווייטריות שלו, גם אני מרגיש חובה מוסרית לכתוב על זה משהו.

בזמן האחרון נקלעתי להרבה שיחות אונלייניות ואופלייניות שאת עיקרן אפשר לתמצת במילים "טוויטר זה זבל". עם זאת, יצויין שאת מקצתן היה אפשר לתמצת במילים "טוויטר זה לא זבל". הפוסט הנוכחי הוא בעיקר ניסיון שלי להבין איפה אני עומד בנושא הזבל. והטוויטר.

מה טוב בטוויטר²:

1. הוא לא ממש דורש השקעה. לפחות לא השקעה בסגנון שנדרש לבלוג (אם בלוגים לא היו דורשים השקעה, הבלוג הזה היה מתעדכן לעיתים תכופות יותר). במקרים בהם עדכון בטוויטר דורש השקעה, היא מתבטאת בעיקר בניסיון לדחוס את הרעיון המעמיק שלך לתוך 140 התווים שעומדים לרשותך. ואני תמיד בעד דברים שגורמים לך לבצע תרגילי ניסוח. זה גם מפתח מיומנויות מועילות למקצוע הזה.
2. הוא תמיד איתך. את הרעיון המעמיק שנחת עליך אתה יכול לפרסם ברחבי העולם באותה שנייה ממש, מבלי שתצטרך להגיע למחשב שמחובר לרשת, שם תוכל לשתף בו את חבריך בפייסבוק. קיימים עשרות קליינטים ניידים לטוויטר, עבור כל מכשיר סלולרי דור 3 ומעלה, וגם המכשירים הישנים יותר מאפשרים לך לעדכן דרך SMS. זה לא משהו שאפשר לעשות בקלות עם פייסבוק או שירותי בלוגים/מיקרובלוגים אחרים.
3. הגורם האנושי. מאז שהתייצבה רשימת האנשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר, שמתי לב שכמעט והפסקתי להשתמש ב-RSS, כי את כל הקישורים המעניינים שאני רואה שם, אני מקבל לפני כן מאנשים בטוויטר. ואת רוב הקישורים המיותרים שאני מקבל ב-RSS אני דווקא לא מקבל בטוויטר. טוויטר מסנן עבורי את שטף המידע המקצועי שמגיע, ומשאיר רק את מה שמעניין באמת. זה כמובן לא פיצ'ר של טוויטר. למעשה זהו פיצ'ר שלי שעם הזמן הצלחתי להתמקד ברשימת אנשים שאני סומך על דעתם המקצועית. אבל הם מפרסמים את דעתם בטוויטר, ולכן לשם אלך בשביל לקרוא אותה.
4. התפוצה הרחבה. קצת כמו פייסבוק, יש אותו כמעט לכולם. בשנה האחרונה כל מחלקת יח"צ שמכבדת את עצמה פתחה לארגון שלה נציגות בטויטר (בארץ זה כולל את רוב העיתונים, ערוצי הטלויזיה והרדיו, פורטלים, מסעדות, מוסדות אקדמיים וממשלתיים וכו' - דביר רזניק גיבש רשימה ארוכה). זה כמובן עוד בלי להתחשב בכל הסלבריטאים שניתן להעלות על הדעת. תמצא בו כמות לא מבוטלת של אנשים שאתה מכיר, כנראה שתמצא שם את רוב כותבי הבלוגים שאתה קורא, ותוכל למצוא שם אינסוף אנשים שכותבים על דברים שמעניינים אותך, צריך רק לדעת לחפש.

מה רע בטוויטר:

1. הוא לא ממש דורש השקעה. זה אומר שעשרות מיליוני אנשים שופכים לשם את כל מה שעולה להם לראש. ובואו נודה בזה, ברוב המקרים לא היה מזיק איזשהו רף כניסה מחשבתי, נמוך ככל שיהיה.
2. הוא תמיד איתך. זה אומר שכל אותם עשרות מיליונים אפילו לא צריכים להגיע הביתה בשביל לשתף את העולם בהזיות הוורבליות שלהם ובזה שהם הרגע אכלו במקדונלדס וזה שוב היה מגעיל. ואולי בזמן שהיה לוקח להם להגיע הביתה, הם היו רואים איזה ציפור יפה שהייתה מסיחה את דעתם מתובנות קיומיות חשובות שכאלו.
3. הגורם האנושי. בגלל הסרת שתי המגבלות המתוארות מעלה, כל מה שרע בחופש הביטוי באינטרנט מתחזק ומתעצם ומגיע בשטף בלתי פוסק לעבר כל מי שמוכן לקרוא.
4. התפוצה הרחבה. ע"פ ההערכות האחרונות, לטוויטר יש 32  מיליון משתמשים. בהתחשב בשלושת הסעיפים הקודמים, זה לא ממש מעודד. לחפש את האנשים הטובים בכל הכמות הזו זה בהחלט כמו לחפש מחט בערימה של משהו, ושחת זה לאו דווקא הדימוי הראשון שקופץ לי לראש.

אתם הרי מכירים ממה נובעת הבעיה התדמיתית הקשה שיש לעורכי דין, נכון? היא נובעת מזה ש-99% מהם מוציאים שם רע לכל היתר³. אז זה בדיוק מה שקורה גם עם טוויטר (ועם פייסבוק, ועם רוב שירותי ווב 2.0 שמתבססים על תפוצה רחבה מאוד ועל תוכן גולשים - user generated content -  ללא עריכה). זה כאילו שמחפשים זהב בנהר - צריך לסנן המון המון חול לפני שמוצאים גרגיר זהב. אלא שכאן הזהב של כל אחד נראה אחרת, ויש שיטות מצוינות להוריד את כמות החול כמעט לאפס. ובסופו של דבר אפשר להתעשר.

לבסוף, בלי קשר לטוויטר ובעניין אחר לגמרי, שאלה לי. מה מפריע לאנשי נתב"ג לרכוש את אחד הדומיינים הבאים: www.bengurion.com, www.bengurionairport.com, www.bengurionairport.co.il? כנראה שלא הרבה, כי שלושת האתרים פנויים לרכישה מידי מתנחלים וירטואליים (או שיש תרגום עברי ל-cybersquatters ללא קונוטציות פוליטיות?).  ורוב הסיכויים שנתב"ג יכולה להרשות את זה לעצמה. מכאן אני נאלץ להסיק, שלדעתם הכתובת http://www.iaa.gov.il/Rashat/en-US/Airports/BenGurion/ היא הרבה יותר מובנת, זכירה ואינטואיטיבית מאשר הכתובות שציינתי. טוב, שיהיה להם בהצלחה עם זה.

---

1. באתר של נילסן הוא זוכה, בין השאר, לתארים הבאים (אמנם על סמך ציטוטים מהתקשורת): "גורו השימושיות, צאר השימושיות, מלך השימושיות, אפיפיור השימושיות". נו באמת, ג'ייקוב, מה עם העקרון הרביעי שלך - עקביות ותקנים? אם יורשה לי לתרגם, "אין לאלץ משתמשים לתהות האם מילים, מצבים או פעולות שונות הם בעלי משמעות זהה".
2. לדעתי.
3. ט.ל.ח.

ויטלי, vitalym@

מהדורת מולטימדיה

סקירה קצרה של אירועי השבועיים האחרונים בעולם הביפולארי שבין מוקרוסופט לגוגל.

 

החידושים העיקריים במשרד החדש (אגב, מדוע מתרגמים את השם Windows אבל אף פעם לא מתרגמים את השם Office?) יכללו תפריט ראשי מחודש, אפשרויות מתקדמות יותר לעריכת מולטימדיה ולשיתוף פעולה בו-זמני, אבטחת מסמכים טובה יותר, ואולי התכונה החשובה מכל, שאמורה לתת מענה לגוגל – חבילת יישומי רשת שתתחרה בגוגל דוקס. וכמובן שהתפריטים יהיו בצורת ריבון, למי שקיווה שזה היה ניסיון חד-פעמי.

אגב, כבר עכשיו אפשר להגיד דבר אחד טוב לגבי האופיס החדש. בזמן האחרון משהו השתבש במחלקת השיווק במיקרוסופט, והייתה להם שורה של פרסומות לא מוצלחות,

מוזרות ולא קשורות לכלום,

ואפילו כל כך מגעילות שהחברה הסירה אותן מיידית מהשידור עם התנצלויות לקהל הצופים וגרמה להרבה שמחה וצהלה בקרב שונאי האקספלורר.

בזמן שישנתי

בחודש האחרון הייתי עסוק יותר מהרגיל, ולא הצלחתי לפנות את הקשב הראוי לכמה התפתחויות מעניינות. והפעם לא רק שלא הספקתי לכתוב עליהן אלא אפילו לקרוא עליהן לא ממש יצא לי. אנסה להשלים את הפערים בשבועות הקרובים.

Google squared

זה שרות חדש, משעשע ומיותר למראה של גוגל, שבונה טבלה ע"פ נושא שבוחר המשתמש. למשל, אם נזין את הביטוי Israeli presidents, נקבל רשימה בת 7 שורות (עם 2 נוספות שניתן להוסיף ולקבל רשימה ממצה), על 6 עמודות תוכן - שם, תמונה, תיאור, תאריך לידה, לאום, וקודמו בתפקיד. ניתן להוסיף עמודות אחרות מתוך רשימה סגורה, למשל "מחליפו בתפקיד". למה אני חושב שהוא מיותר? כי כמו בעוד הרבה מאוד מקרים של עיבוד שפה טבעית, לדעתי אפשר לקחת את התוצאות רק בערבון כל כך מוגבל, שזה פשוט לא שווה את הטרחה. למשל, אם נבקש ריבוע של programming languages, אכן נקבל רשימה מצוינת, הכוללת (בעמוד הראשון) פסקל, סכים, פורטרן, פרולוג, קובול, פורת' ופייתון. העמודות הן: שם, תמונה, תיאור, מקורות השפעה, הופעה ראשונה, ופרדיגמה. אבל רגע, מה זה "תמונה" של שפת תכנות, אתם שואלים? אז בארבעה מקרים זה צילום מסך עם קוד, בשני מקרים  זה צילום עטיפת הספר, ובמקרה הנותר זה תמונתו של איש. מיהו האיש? האם זה ממציא שפת התכנות? זה לא ייתכן, כיוון אין לו משקפיים ושיער פנים. אז בואו נקרא את תיאור השפה הזו ונבין אותה קצת יותר. "עבודתו המוקדמת של פסקל", מספר לנו גוגל בריבוע, "הייתה במדעי הטבע והמדעים היישומיים, בהם הוא תרם רבות לבנייתם של מחשבונים מכאניים". כן, כנראה שהאיש הוא בלז פסקל, המדען הצרפתי בן המאה ה-17, שעל שמו נקראת השפה. האלגוריתם התבלבל באיזשהו שלב ובמקום תיאור שפת פסקל הביא תיאור של פסקל המדען. כפי שאמרתי, זה לא בדיוק אנציקלופדיה בריטניקה. אגב, על פניו נראה כי המקור ל-90% מממצאי google squared הוא וויקיפדיה. לא יותר קל פשוט להכנס לשם ישירות? והיא, בניגוד ל-google squared, מבינה גם עברית.

בונוס טראק: ריבוע על influential rock groups מעלה בדיוק תוצאה אחת, היא לד זפלין, כשבתיאור הלהקה רשום non-script beacon img. Register for email updates, ובנוסף קיימת עמודה תמוהה בשם Metal, והיא חסרת ערכים (במובן שאין בה תוכן, ולא שהיא גדלה על סקס, סמים ורוקנרול).

Bing

בשנת 1998 מיקרוסופט השיקה את MSN, מנוע החיפוש הראשון שלה. הוא לא ממש תפס. מי שהשתמש בו היו בעיקר אנשים שלא שינו את הגדרות ברירת המחדל בדפדפן (תנחשו איזה), וביישומי מיקרוסופט האחרים.

בשנת 2006 המנוע הוחלף ע"י Windows Live Search. הוא לא ממש תפס. ע"ע MSN.

בשנת 2007 הוחלט שמה שיעזור זה להוריד את המילה ,Windows והמנוע הפך ל-Live Search, יענו חיפוש ח"י. בכל זאת לא עזר.

בשנתי 2009, לפני שבוע, קיבלנו את בינג. השמועה אומרת שהשם הוא ראשי תיבות של But/Because It's Not Google, אבל אל תאמינו לשמועות.

כל המאמרים והפוסטים מדברים על הרבה שינויי ממשק מעניינים בבינג - לעומת הגלגולים הקודמים שלו, ולעומת גוגל. יש תמונה יפה ומשתנה ברקע, התוצאות מתחלקות אוטומטית להרבה קטגוריות מתוחכמות, וכו'. רציתי גם אני לדבר עליהם, אבל לא הייתה לי אפשרות, כי בינג הופיע אצלי על רקע אפור ולא עשה שום טריקים, לא לפני החיפוש ולא אחרי, ללא הבדלי מחשב, דפדפן ומערכת הפעלה. בסוף שמתי לב שהוא מזהה אוטומטית שאני נמצא בישראל, וקלטתי מייד שזוהי מזימה אנטישמית זדונית. ואכן, ברגע ששיניתי את הגדרת המדינה לארה"ב, הכל התחיל לתקתק.

אז כן, ברקע יש תמונה יפה שאמורה להשתנות מדי יום, ובשאיפה להיות קשורה לאירועים היסטוריים של אותו יום. בתמונה יש כמה אובייקטים שניתן להצביע עליהם ע"מ לקבל יותר מידע, קצת בסגנון של פליקר. בגדול זה נראה נחמד, למרות שאני מחזיק בדעה שהמשתמשים הכבדים של מנועי חיפוש מגיעים לעמוד הבית רק אחרי שלב החיפוש (שהופעל מהדפדפן עצמו), כלומר כשכבר לא רואים את התמונה. במילים אחרות, הפיצ'ר הזה מיועד בעיקר לאנשים משועממים (ואין בזה שום פסול, כי בהחלט לא חסר כאלה באינטרנט).

במעבר עכבר על התוצאות, מימין מתקבלת תצוגה מקדימה של העמוד המקושר. עד עכשיו ראיתי לא מעט נסיונות להראות תצוגות מקדימות של עמודי אינטרנט, ולא אהבתי את רובן, כי הן בד"כ הכילו גרסאות מוקטנות של העמוד עצמו, וזה לא ממש עוזר לאף אחד. לעומת זאת, מיקרוסופט עשו את זה די יפה לטעמי - המסגרת מכילה את הפסקה הראשונה של הטקסט, וכן כמה מהכותרות/קטגוריות הפנימיות הקיימות בעמוד. כמובן שדרוש מדגם יותר גדול, אבל על פי כמה עמודים שניסיתי את זה עליהם, נראה שזה באמת עוזר.

גם את התוצאות עצמן מחלק בינג לקטגוריות. כשביצעתי חיפוש על Israel, התוצאות התחלקו לקבוצות הבאות: חדשות על ישראל, כללי (ויקיפדיה וכאלה), עיתונים בארץ, מזג האוויר, מפות, תיירות ונדל"ן. בקטגוריית "תמונות" התמונה הראשונה, וכנראה זו שהכי מייצגת את המדינה, הייתה של סיוון קליין מיס ישראל 2003. טוב, אם להם מותר, אז למה לא לי?

(ישראל?)

אגב,חם מהתנור, אורנג' וסלקום הולכות להביא את האייפון לארץ, עבור אותם חמישה אנשים שהחליטו שהם צריכים אותו, ועוד לא הביאו להם אותו מחו"ל.

ויטלי

הוצא מהקשרו

אתמול הגעתי איכשהו לאתר של פורבידן פלאנט, חנות מקוונת למוצרים מעולם הקומיקס, גיבורי-על וכאלה (למעשה חיפשתי גלימה חדשה לחליפת Usability man שלי). במבט ראשון לא הצלחתי למצוא את אזור החיפוש באתר, ובשביל לאתר אותו, נאלצתי להשתמש בחיפוש של הדפדפן, אבל חיפוש המילה search הניב אפס תוצאות. סירבתי להאמין שבאתר כזה לא יהיה בכלל מנגנון חיפוש, ובסוף מצאתי אותו בפינה הימנית העליונה. כשמצאתי, הבנתי מדוע זה לקח לי כל-כל הרבה זמן - אני רגיל לחפש את אזור החיפוש לפי השורה הריקה הבולטת שמשמשת להזנת הטקסט, אך הפעם היא לא הייתה קיימת, היה רק לינק לעמוד אחר, שממנו אפשר לחפש. וכמובן שהכפתור שמכיל את הלינק היה בעצם תמונה, כך שהדפדפן לא יכול היה לקרוא את המילה search.

כל העניין הזה די צרם לי, אבל ראיתי כבר דברים גרועים בהרבה, אז לא התרגשתי יותר מדי. אבל בעמוד החיפוש עצמו נתקלתי באתגר שהיה לי חדש. הזנתי את מילת החיפוש, לחצתי enter במקלדת, וראיתי למטה את התוצאות. כשלא ראיתי בהן את מה שחיפשתי אחריו, חזרתי לתיבת ההזנה, והופתעתי לגלות שאין שם כפתור אישור. שום דבר שרשום עליו OK  או Go או Search או כל דבר אחר. עם זאת, ממש מתחת לתיבה היו הוראות הפעלה בזו הלשון: Think it... Type it... Find it.... שמחתי לגלות את שורת החיפוש היחידה בעולם שיש לה סלוגן פרסומי פומפוזי משלה. הרי ידוע שחובבי הקומיקס הם לרוב אנשים רחוקים מעולם הטכנולוגיה, אין להם מושג מהי שורת חיפוש באינטרנט, וללא הוראות שמנוסחות לפי מיטב כללי הז'אנר, הם לעולם לא יצליחו למצוא משהו באתר.

בכל מקרה, בחזרה לכפתור. ידעתי בוודאות שהפעלתי את החיפוש, כי למטה ראיתי את התוצאות שלו. אבל אני הפעלתי אותו דרך המקלדת. יש בי עוד קצת אמונה באנושות, ולכן סירבתי להאמין שעשו אתר שניתן לחפש בו באמצעות המקלדת בלבד. אי לכך, החלטתי לנסות שוב, וכשהתחלתי לרשום, פתאום ראיתי שהתוצאות למטה משתנות. ואז האסימון נפל. מעצבי האתר החליטו לחשוב מחוץ לקופסא, ובמקום מנגנון חיפוש סטנדרטי השתמשו במנגנון סינון. החל מהאות השנייה במילה המוזנת, הם מתחילים לחפש בכל המוצרים באתר, ולרשום למטה את כל מה שמתאים. עם כל אות חדשה הם מחפשים מחדש ומצמצמים את הרשימה בהתאם. וזה אפילו לא עובד לפי הפופולריות, אלא רק לפי סדר אלפביתי. עכשיו, מדובר באתר די גדול עם קטלוג מוצרים נרחב. כל חיפוש כזה לוקח להם כמה שניות טובות (שבמהלכן הם אפילו מציגים progress bar). ובפועל זה אומר שאחרי כל אות החיפוש מתחיל מחדש, מבלי שהוא הספיק להסתיים עבור האות הקודמת, והתוצאות עוד לא הוצגו. זאת, כמובן, בהנחה שחובבי הקומיקס מקלידים בקצב של יותר מאות אחת לשלוש שניות. לכן עבור מילה של 10 אותיות הם מפעילים משהו כמו 7 חיפושים מיותרים לחלוטין, ובסוף המשתמש יושב ובוהה בסרגל ההתקדמות. אני אישית מאוד מעריך חשיבה יצירתית, אבל לא צריך להמציא את הגלגל, במיוחד אם הפעם החלטתם לעשות אותו מרובע. כשיש לכם קטלוג קטן יחסית, וסינון התוצאות גלוי לעין, יכולה להיות עדיפות למנגנון כזה, אבל כאן זה ממש לא המקרה.

פיענוח תעלומת הכפתור הנעלם גרם לי לחשוב על מקרים נוספים של מנגנונים או פקדים שהוצאו מהקשרם. את אחת הדוגמאות האהובות עליי גיליתי באתר ישראלי מאוד נחמד, שמאפשר להאזין לתחנות הרדיו הישראליות ברשת. גם כאן החליטו לחשוב מחוץ לקופסה, ועיצבו את ווסת העוצמה באופן הבא:

מי רוצה לנחש, בלי לבדוק, כיצד מגבירים את הווליום? ובכן, בשביל זה צריך ללחוץ על הצד הימני של הפקד. אולי זה בגלל שאני כמעט ולא משתמש בממשקים בעברית, אבל לא זכור לי שאי פעם ראיתי ווסת עוצמה שמגבירים אותו מימין לשמאל. עד כה כולם תיפקדו הפוך. שלא נדבר על זה שבכולם היו סימני +/- או לפחות הפקד היה בנוי בצורת משולש, כך שהיה ברור שהעוצמה מתגברת לכיוון התרחבות המשולש. אגב, ממש מעל הפקד אכן יש כפתורי פלוס ומינוס, אבל הם דווקא ממוקמים בסדר המקובל יותר - כשהפלוס מימין. לדעתי זה טיפה מבלבל. ומה בדיוק עושים שני הכפתורים? הם לא שולטים על הווליום, כי בטולטיפים שלהם רשום "הצג בקרה" (על הפלוס) ו"הסתר בקרה" (על זה שנשאר). איזו בקרה? אחרי כדקה של לחיצות מהוססות, שמתי לב שהם שולטים על נגן המדיה שמוצג למעלה. זאת, כמובן, רק אחרי שהשכלתי לעבור לאקספלורר, אחרת הם לא עושים דבר.

אבל מבחינתי, מה שהוצא כאן מהקשרו, היה רצף הצבע. אני בהחלט יכול להבין שצבע אדום מסמן עוצמה גבוהה מדי, ולפי ההגיון הזה צבע ירוק אמור לסמן עוצמה שהיא בסדר. אבל זה לא אומר שלחיצה על הירוק אמורה להשתיק את הנגן לגמרי! בנגן אחד חביב וחינמי שנקרא VLC Player גם החליטו להשתמש ברצף כזה, אבל הם חשבו על הפינה הזאת, ולכן הרצף שלהם מתחיל בלבן (אין קול), עובר מהר מאוד לירוק, ומשם לאדום.

 במילים אחרות, אם אתם בונים על כך שאדום מסמל משהו קיצוני, תוודאו שירוק לא מסמל את הקיצוניות השניה, אלא את הטווח הרצוי. דוגמא קלאסית לזה היא מד הטמפרטורה ברכבים.

ואיזה ממשקים שהוצאו מהקשרם אתם מכירים?

בדיקות משתמשים מרחוק ופאנל מומחים

בהתחלה גיליתי שתומר שרון מגיע לארץ מניו-יורק בשביל לערוך בדיקות משתמשים בסניף של גוגל בתל-אביב. לאחר מכן גיליתי שהוא הולך להרצות בכנס UPA על בדיקות משתמשים מרחוק. אז עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שבדיקות משתמשים מרחוק זה כשנוסעים לצד השני של האוקיינוס ומבצעים שם בדיקות. אבל ב-UI העמידו אותי על טעותי וגילו לי שעשינו פרוייקטים כאלה גם בסינגפור, וזה עדיין לא היה מספיק מרחוק. אז הבנתי שבשביל לעשות בדיקות משתמשים באמת מרחוק, תומר יצטרך לעבור למרכז קופרניקוס של גוגל.

החלק השני של הכנס היה מוקדש לפאנל מומחים בניצוחו של אמיר דותן ההוא-מהבלוג, שהגיע אלינו מלונדון. כשאמיר ביקש ממני להצטרף לפאנל, רמזתי לו שאני לא מוכן להקרא מומחה לפני שעשיתי בדיקות משתמשים מרחוק, בתקווה שיזמין אותי אליו ללונדון, אבל הוא אמר שזה בעצם רק ביטוי, ולמעשה זה יותר פאנל אנשי מקצוע. כאן כבר לא היה לי לאן לברוח והצטרפתי לתומר, מאור בר, רומי יצחקי ומורד שטרן בפאנל.

אבל קודם כל ההרצאה. גיליתי שאוניברסיטת בנטלי לא קילקלה את ההרצאות של תומר, כך שבשביל לקבל התרשמות על הפן החזותי של ההרצאה, אפשר ללכת למשל לכאן :-).  הדבר היפה במצגות שבנויות רק מתמונות אסוציאטיבית ושאינן מכילות כל מלל, הוא שהן מכריחות את הקהל באמת להקשיב למרצה. הדבר הפחות יפה הוא שהרבה יותר קשה לסכם אותן, במיוחד לאנשים מאותגרים כמוני, שתמיד למדו מסיכומים של אחרים (אחרות, ברוב המקרים). לכן אני מקווה שהמעט שהצלחתי לרשום לא יהיה רחוק מדי מהאמת. חלק מהדברים באים גם ממקורות אחרים בנושא.

• בדיקות משתמשים מרחוק / בדיקות לא מודרכות (unmoderated) הן בדיקות בהן אין קשר ישיר בין הנבדק לנסיין. בעוד שבבדיקות שימושיות קלאסיות הנסיין צופה בנבדק ישירות, כשהוא יושב לידו או מאחורי מראה חד-כיוונית, בבדיקות מרחוק לרוב הנסיין לא יראה את הנבדק כלל, אלא יקבל חיווי רק על האינטרקציה שלו עם המוצר.
• לכן כמעט תמיד יהיה מדובר במוצר תוכנה (כי די קשה לעשות בדיקות מרחוק על מוצר פיזי), וההתרשמות שלי היא שברוב המקרים יהיה מדובר באתר אינטרנט או מוצר מקוון אחר.
• להבדיל מבדיקות שימושיות קלאסיות, בדיקות מרחוק הן אסינכרוניות - הנסיין והנבדק לא חייבים לבצע את התפקידים שלהם בו-זמנית. תוכנה יכולה להקליט את התנהגות הנבדק, והנסיין יכול לבוא מאוחר יותר ולנתח את ההקלטה.
• בדיקות מרחוק הן זולות יותר גם לוגיסטית, כי אין צורך להקים מעבדה ולהביא את האנשים אליה, וגם מבחינת התגמול לנבדקים. את הנבדקים ניתן לגייס באמצעות האינטרנט בשני המקרים, אבל עבור בדיקות מרחוק ניתן "ליירט" אותם ממש על האתר עצמו, במידה והוא כבר עובד ויש אנשים שנכנסים אליו - המשתמש פתאום יראה דיאלוג שמציע לו להשתתף בבדיקה קצרה תמורת הנחה של $10 באמזון. במידה והוא מסכים, הוא יקבל סדרה של מטלות, אותן עליו לבצע, ובסוף יתבקש למלא את הפרטים הדמוגרפיים הרלוונטיים.
• בדיקת משתמשים קלאסית, בה המשתמש מוקלט בוידאו, מספקת לנסיין כלי השפעה הרבה יותר חזק, כי כשרואים את הבעות הפנים ואת התנהגות המשתמש בעודו נאבק במטלה שנראית אינטואיטיבית לצוות הפיתוח, המסר הוא חזק וברור. לעומת זאת, בבדיקה מרחוק לרוב ניתן לראות רק את מפת הקליקים ורצף המסכים של המשתמש, וזה הרבה יותר חלש. כמובן שניתן גם לקרוא את הערותיו, אבל זה עדיין לא נותן את אותו האפקט.
• מצד שני, בבדיקות מרחוק לרוב ניתן לגייס הרבה יותר אנשים, מה שמספק נתונים סטטיסטיים טובים יותר על הביצועים שלהם (בנושא הזה - בימים האחרונים מסתובב ברשת מכתב הפרידה מגוגל של אחד המעצבים הבכירים שעבדו שם. הוא מתלונן על כך שבגוגל כל החלטה עיצובית חייבת לקבל גיבוי בהרבה מספרים ונתונים יבשים, וזה די מוציא אותו מדעתו, כך שבסוף הוא עזב את החברה. כעבור זמן קצר התפרסמה גם תגובה למכתב הזה, של מעצב שעדיין עובד בגוגל, והוא מציג נקודת מבט שונה).
• אמינות המידע - בעיה ידועה בניסויי מעבדה בפסיכולוגיה היא שהנבדקים מנסים, במודע או לא במודע, לרָצות את הנסיין, לנסות לנחש את ההתנהגות המצופה מהם, ולנהוג בהתאם. בעיה זו קיימת גם בבדיקות שימושיות קלאסיות. המשתמשים גם מרגישים הרבה יותר לחוצים, ולא משנה כמה תגיד להם שאתה בוחן את הממשק ולא אותם, הם ירגישו שהם במבחן. בבדיקות מרחוק, בעיות אלו הן הרבה פחות חמורות כי המשתמשים נמצאים בביתם ואינם מרגישים שצופים בהם.
• אולם בבדיקות מרחוק המשתמש עשוי ללכת לקיצוניות השנייה ופשוט להקליק כמה שיותר מהר בשביל לגמור עם זה ולקבל את העשרה דולר האמזוניים שלו. במעבדה, תחת עינו הפקוחה של הנסיין והמצלמות שלו, לרוב זה לא יקרה. זה מאוד פוגע באיכות המידע הסטטיסטי המתקבל.
• אפשרות מעניינת היא לערוך בדיקת שימושיות מודרכת קצרה, עם מעט משתמשים, בשביל לעלות על הנקודות העיקריות, ואז לנסות לתקף את זה סטטיסטית בבדיקה מרחוק.

כשתומר סיים, הגיע תורנו. הסרט הראשון שאמיר הראה הוא סרטון החזון של מיקרוסופט על מערכת הבריאות בעתיד הלא-רחוק.

הסרטון הוא חלק מסדרת סרטוני חזון שמיקרוסופט הפיקה: מלבד מערכת הבריאות, יש להם חזונות (או חזיונות, לדעתם של רבים) על מסחר קמעונאי, על בנקאות, על הבית החכם ועל תהליך הייצור. בכל הסרטונים רואים בדיוק את אותם הדברים: כל פעולה שלנו נרשמת ומנותחת ע"י מחשבים שמחליפים מידע ביניהם ומעבירים אותו לאנשים הרלוונטיים (החל ברופא שרואה את קצב הלב שלי מהריצה בבוקר, וכלה בעובד בסופר שרואה שיש לי ברשימת הקניות נייר טואלט, והוא צריך להוציא אותו מהמחסן). המכשירים בסרטונים הם בעלי מסך מגע, שטוחים, לבנים, מעוגלים וחלקלקלים. בקיצור, החזון של מיקרוסופט לשנת 2019 מזכיר את החזון של אורוול לשנת 1984, רק משום מה בעיצוב של אפל דווקא. מה שאני לא הצלחתי להבין עד עכשיו זה מה המטרה של כל זה. האם זה נועד רק לעורר באז בבלוגוספרה? אני כרגע לא רואה שום אפקט אחר. מצד שני, אני גם לא ממש מבין מה המטרה של רכבי קונספט, וכנראה שזו מקבילה טובה לסרטונים האלה. אשמח אם מישהו יסביר לי.

הסרטון הבא הדגים את טכנולוגיה של eye tracking בבדיקות שימושיות על טלפון נייד.



כאן הדיון התמקד בעיקר בטכנולוגיה עצמה, ולדעתי פיספסנו דוגמא מעניינת לסוג התובנות שניתן להגיע אליהן באמצעות טכנולוגיה זו. הייתי רוצה לדבר עליה קצת.

לפני כמה שנים הופיעה בטלפונים ניידים תכונה קטנה ומועילה: בעת כתיבת טקסט, כשלוחצים על אחד ממקשי האותיות/מספרים/תווים, מופיעה על המסך בצד תיבה קטנה עם כל התווים של אותו מקש, וככל שלוחצים יותר פעמים, הבחירה בתיבה עוברת לתו הבא. זה מועיל בעיקר כשמשתמשים ב-T9, המילון המובנה, כי אז אי אפשר לראות את האותיות מתחלפות בשדה הזנת הטקסט עצמו, וקל מאוד להתבלבל ולשכוח באיזה תו אתה נמצא. ובכן, בסרטון הזה גם יש תיבה כזו. וכאן היא עוד יותר חכמה - היא משנה את מיקומה בהתאם למיקום הסמן, כך שאם אני כותב בחלק העליון של המסך, היא מופיעה למטה, ואם אני כותב למטה, היא מופיעה בחלק העליון. נראה מתוחכם למדי.

אבל הסרטון מראה לנו את התנהגות המשתמש בפועל, ובו רואים שכל עוד הוא מקליד למעלה, הוא אכן מסתכל הרבה למטה - בערך חצי מהזמן על התיבה וחצי מהזמן על לוח המקשים. לעומת זאת, על הטקסט עצמו הוא כמעט ולא מסתכל - אפשר להגיד שהוא מקליד בצורה עיוורת. אבל כשהוא עובר אל שורת הטקסט השנייה, והתיבה קופצת למעלה, הוא לא מסתכל עליה אפילו לא פעם אחת. העיניים שלו עוברות משדה הזנת הטקסט אל המקלדת, ולעולם לא עולות למעלה אל תיבת בחירת התווים. הסרטון מאוד קצר ולא מציע הרבה מידע, אז אני לא אנסה לפרש את ההתנהגות הזו, אבל לדעתי זה מדגים יפה את סוג הממצאים שניתן לקבל רק מטכנולוגיות כמו eye tracking.

הבא בתור. שוב סרטון חזון, הפעם של אזה רסקין, בנושא פיירפוקס למכשירי כף יד.

את שתי הטענות המשמעותיות שלי לסרטון כבר אמרתי בפאנל. קודם כל, לא ייתכן שסרטון שמתיימר להציג ממשק למסך מגע על מכשיר כף יד, משתמש בעכבר ומסך גדול בשביל להציג אותו. זה כמו להציג בתערוכת רכבים רכב ללא גלגלים, ולהגיד "נו, הם שחורים ועגולים כאלה, בחנות זה יימכר עם הגלגלים, אל תדאגו, מה, בחיים לא ראיתם גלגל?". כשכל האתגר שלך בתור מעצב נובע מזה שאמצעי הקלט שלך עשוי להיות גדול מאוד, להסתיר חלק גדול מהמסך, ולהגיע לרמת דיוק נמוכה מאוד, אין לך את הפריבילגיה לפרסם דמו שמשתמש בסמן קטנטן ומדויק. והשימוש בכתובות מוקלדות מראש גם לא עוזר. אמנם מנגנון ההקלדה לרוב אינו בתחום הדפדפן (אגב, אם זו מקלדת וירטואלית אז אין סיבה שלא יהיה, אם הוא יותר טוב מהמקלדת הוירטואלית המובנית במכשיר), אבל הדפדפן כן יכול לתמוך בהקלדה בצורה כלשהי. דוגמא קלאסית היא ה-T9 שהזכרתי קודם לכן.

הדבר השני זה הטאבים. הרעיון בסרטון הוא להציג אותם זה לצד זה, בגרסא מוקטנת. כל טאב חדש שנפתח, מקטין את האחרים. זה מנגנון שדורש הרבה מקום או מעט מידע. למשל, באופרה למובייל לא ויתרו על הטאבים, אבל המעבר ביניהם מתבצע בתיבת משימות קטנה כמו זו שמתקבלת בחלונות בלחיצת alt+tab. הצגת הרבה טאבים במרחב אחד מבלי לפגוע יותר מדי בבהירות התוכן זו בעיה שלא קל לפתור גם על מסכים שולחניים גדולים, ובעייני שילוב הקונספט הזה בממשק של מכשיר כף יד מבטל את היתרונות שלו, ומשאיר רק את הבעיות, שהופכות לחמורות יותר.

הדיון הבא היה על ה-Jitterbug - טלפון נייד למבוגרים של סמסונג.

הדבר הראשון שגרם לי להרים גבה, וזו גם נקודה שעלתה מהקהל, הוא שהטלפון הוא מסוג קונכייה - כזה שיש לפתוח אותו.  הייתי מצפה שטלפון שמעוצב ומיועד לאנשים בעלי שליטה מוטורית ירודה, ידרוש מינימום תפעול פיזי של חלקים זזים. כשצריך להספיק לענות לשיחה נכנסת, גם אנשים צעירים לעיתים קרובות לא מצליחים לפתוח טלפונים כאלה מהפעם הראשונה, או שנאלצים להשתמש בשתי הידיים בשביל לעשות זאת. אולם לאחר ההסבר של תומר, שמכיר את הטלפון מקרוב, הבנתי מה עמד מאחורי ההחלטה - המכשיר הוא גדול מאוד, בשביל להגיע גם לאוזנו וגם לפיו של הדובר, ולכן בשביל שלא נצטרך להסתובב עם מכשיר בגודל של שפופרת טלפון קווי, הוחלט לקפל אותו לחצי. בנוסף, הפתרון הזה סלל את הדרך לעוד כמה תכונות יפות של המכשיר. קודם כל, הוא מתלבש יפה על המודל המנטלי של בני הדור המבוגר יותר על מכשירי טלפון קוויים, משום שבעיניהם יש למכשיר מצב כבוי (כשהשפופרת מונחת, כאן - כשהוא מקופל), ומצב דלוק (כשהשפופרת מורמת / כשהוא פתוח). בעיניהם אמור להיות גם חיווי למצב המכשיר ולתקינותו - צליל החיוג. ב-Jitterbug יש צליל חיוג שניתן לשמוע כשהטלפון פתוח. פתרון זה לא היה מתאפשר בגרסת "לבֵנָה". זה מבחינת הממשק הפיזי. עוד כמה נקודות ביקורת לגבי הממשק הפיזי מושמעות בסרטון עצמו. ודבר אחד שלא הצלחתי להבין בהקשר הזה הוא תפקידו של הכפתור האפור הגדול שיוצא מהפאנל החיצוני העליון של המכשיר. מבחינת ממשק התוכנה הרגשתי שהיו הרבה פיספוסים - הגופן היה קטן יחסית, רמת הטעינה הייתה חבויה בהגדרות ולא הוצגה בצורה גראפית אלא רק באחוזים, ובכלל נראה כי אין בטלפון חיוויים גראפיים כלל, אלא רק טקסטואליים. השאלה האם בהקשר של אנשים מבוגרים עדיף ללכת על אייקונים או על טקסט היא שאלה מרתקת בפני עצמה, שאני לא מכיר את התשובה אליה. מצד אחד, גודל הטקסט מוגבל ע"י אורך המילים, אז אי אפשר לעשות טקסט מאוד גדול, אבל כן אפשר להציג אייקונים מאוד גדולים וברורים, אז יותר קל לראות אותם. מצד שני, ברגע שכבר ראינו את הטקסט, אנחנו יודעים מה הוא אומר (אם הוא נוסח כראוי ותוך התחשבות בקהל היעד) אבל את האייקונים יש לפרש, ללמוד ולזכור, וזו לא יכולת מובנת מאליה.

את הפאנל סגרנו עם סרטון המציג ממשק בסגנון Minority Report.

לדעתי כל מה שאפשר להגיד על הממשקים האלה נאמר אחרי צאת הסרט, ובאינספור ההזדמנויות שהם הוצגו בפורומים ממשקולוגיים שונים. ובפרט: מלבד אפקט הוואו, מה טוב בהם? מספיק טוב בשביל לכפר על המאמץ הפיזי הנדרש לעבודה כזאת, על מגבלות השימוש בידיים בזמן העבודה (כלומר, אם אני מגרד בראש או עונה לטלפון, אני לא רוצה שהמחשב יתחיל לבצע פעולות שנדמה לו שביקשתי), ועל חוסר היכולת לבצע פעולות מדוייקות (תעשו ניסוי: תקחו מצביע לייזר, תעמדו במרחק 5 מטרים מהקיר, ותנסו להעביר את הסמן בצורה מהירה ומדויקת מנקודה אחת לאחרת, במיוחד כשהן קרובות)?

בסופו של דבר, אני מאוד נהניתי לקחת חלק בפאנל, ושמחתי לראות את ההשתתפות הערה של הקהל. במיוחד שמחתי (באמת) לשמוע הערה מסוימת שהביעה ביקורת עלינו, חברי הפאנל, על זה שהתייחסנו רק לצדדים המחשוביים והכלכליים של החזון של מיקרוסופט, ולא דיברנו על הצד המקצועי שלו כאנשי UX. אז אם אפשר לענות על זה מכאן, בהמשך למה שכתבתי למעלה: אתה צודק. חבל שלא התייחסנו לזה. ניסיתי להבין למה זה קרה, אז ראיתי את הסרטון פעם נוספת, ושוב הרגשתי שאין שם על מה לדבר מהבחינה הזו. אין שם שום אמירות ממשקיות, ובקושי יש אמירות אחרות - זה בועת סבון כזאת שנראית מדהים כל עוד לא מנסים לגעת בה. בעצם לא, יש דבר אחד משעשע. כשהבחורה מגיעה לקופת חולים, היא מדפדפת בארנק הדיגיטלי שלה בשביל למצוא את כרטיס החבר. אז אם כבר יש ארנק דיגיטלי, מה, הוא לא מסוגל להבין לבד שבמחשב של קופת החולים צריך להעביר את כרטיס החבר שלו, ולא את הכרטיס מהקאנטרי? ובמיוחד בסביבה כזו, שכל בלטה במדרכה מקבלת את סיפור חייו של מי שדרך עליה, ומעבירה את המידע לפנס הרחוב שמשנה את התאורה בהתאם למספר המשקפיים שלו.

תודה רבה לאמיר על ההזמנה להשתתף בפאנל, לחברי הפאנל האחרים, ובמיוחד לתומר על ההרצאה שלו, ולקהל שלא זרק עלינו אף לא עגבנייה אחת, אפילו אחרי ההערה של "טוב, לא כולנו בני ארבעים" בהקשר של הטלפון למבוגרים.

ויטלי

נ.ב. התשובה לחידה מהפוסט הקודם: ספקית הטלפוניה האוסטרלית עיצבה טלפון ציבורי בעל שפופרת מאוד כבדה וכבל מאוד קצר. לא אמרתי שהפתרון היה ידידותי למשתמש, רק שהוא היה נכון בשביל להשיג את המטרה.

סיקורי כנסים קודמים בבלוג:

ממשק משתמש בעידן ה-Agile

יום השימושיות 2008

שמישות חברתית

כנס על SEO

מהדורת עדכונים וקישורים

מדי פעם אנשים שואלים אותי על נושאים שהוזכרו בבלוג הזה בעבר, אז החלטתי להוציא מהדורת עדכונים קטנה.

• תנחשו מה זה:

 רמז: זה אייקון. עוד רמז: זה הפתרון שמצא אלכס פאאבורג לאתגר שהזכרנו במקבץ הקישורים הזה. כן, זה האייקון לדיווח קריסת פיירפוקס 3 על מקינטוש, כפי שעוצב ע"י חברת Sofa. ראו דיון על האייקון בקישור מעלה.

• בפוסט שעסק בויזואליזציה של מידע רפואי דיברתי הרבה על תיקים רפואיים אלקטרוניים. ובכן, במהדורת פברואר של ה-Journal of Usability Studies (תחת עריכה ראשית של אבי פרוש, מייסד UPA ישראל, דרך אגב), יש מאמר יפה שיורד לעומק הנושא, סוקר את המצב כיום, ומציע כמה הנחיות מעשיות לעיצוב אפליקציות בתחום הזה. ראו קישור.

• באותו נושא - בפוסט הנ"ל ניסיתי להדגים את כובד הנושא בכך שגם מיקרוסופט וגם גוגל פיתחו תוכנות לניהול התיקים הרפואיים. ומן הסתם, לא עבר זמן רב עד שמישהו חשב להשוות בין השתיים. הממצאים הראו שהנבדקים מעדיפים את GoogleHealth על פני HealthVault במונחים של שימושיות, אבל מרגישים ששתי התוכנות הן מועילות באותה מידה, למרות שלכל אחת יש את היתרונות שלה. במונחים של אבטחה, פרטיות, ואמון, מיקרוסופט הובילה על גוגל. מהמחקר גיליתי גם שהנשיא אובמה הכריז על יוזמה להעביר את כל מערכת הבריאות בארה"ב לניהול תיקים אלקטרוניים עד סוף 2014, וזה נשמע כמו חדשות טובות עבור האוכלוסיה, עבור תחום הרפואה, וגם עבור התחום שלנו. ואם במקרה מישהו דאג שלבן שניידרמן לא תהיה עבודה בשנים הקרובות - עכשיו אפשר להפסיק לדאוג.

• בפוסט אחר, מלפני כמעט שנה, דובר על שימושים מעניינים ל-Zoom. הפוסט היה בהשראת כלי ה-Kidpad (שפותח ע"י Allison Druin, גם היא מהחממה של שניידרמן). בין השאר, דובר שם על שתי גישות מנוגדות למצגות - הגישה הליניארית של PowerPoint מול, נקרא לזה, גישת השכבות של Kidpad, בה פריטי המידע יכולים להמצא גם זה בתוך זה, ולא רק זה ליד זה. אז כנראה שמישהו שמע אותנו, או לפחות חשב כמונו, כי מעבדות מיקרוסופט פיתחו כלי שמשלב בין שתי הגישות ומכניס את יכולת הזום לתוך PowerPoint. הכלי הניסיוני נקרא pptPlex, והוא מאפשר לארגן את שקפים באופן מרחבי, לעשות זום לתוך שקפים בשביל להציף מידע שלא היה גלוי לפני כן, וזה מבלי לאבד אוריינטציה ובלי לצאת מההקשר. בקישור ניתן לראות את הכלי בפעולה. ומה לגבי זכויות יוצרים? תצטרכו לשאול את אליסון.

• אם במקרה התלהבתם מה-pptPlex ואז לאחר מחשבה אמרתם לעצמכם "רגע, למה שאני אעבוד ככה רק עם שקפים, אולי אפשר לנהל בצורה כזאת גם מסמכים אחרים?", אז יש תשובה גם לזה. Canvas for OneNote מאפשר לנהל את הפתקים של OneNote בצורה מאוד דומה לארגון השקפים. בסרטונים בעמוד המקושר ניתן להתרשם, וגם לראות מנגנונים מעניינים לסינון מסמכים בתצוגה מרחבית, שימוש בגודל חזותי בשביל לסמן נגישות או חשיבות גדולים יותר של המסמכים.

• ודבר קטן אחרון על זום להיום. לפעמים יש טכנולוגיות שפשוט נועדו זו לזו. בד"כ זה קורה כשהן משרתות שני צדדים שונים של אותו תהליך. במקרה הזה אני מדבר מצד אחד על Deep Zoom, שמאפשר לעשות זום בצורה חלקה מאוד על תמונות בגודל ענק, ומצד שני - על טכנולוגיות כמו gigapan או gigapxl, שמאפשרות להרכיב בקלות תמונות בעלות רזולוציה "מצטברת" של אלפי מגהפיקסל (ג'יגהפיקסל, למעשה). התמונה המפורסמת ביותר שנוצרה בשיטה זו היא כנראה של טקס ההשבעה של אובמה, בגודל של 1,47 ג'יגהפיקסל. חבל רק שהאתר הזה לא משתמש ב-Deep zoom להצגת התמונה. תמונות נוספות זמינות בקישורים שלמעלה.

• לפני כמה זמן כתבתי כאן על כנס SEO שאירגנה UPA ישראל. יש לומר שרוב העקרונות של קידום אתרים ששמעתי שם, היו מוכרים לי גם לפני - אחרי הכל, רובם הם נחלת הכלל, אין בהם שום דבר מאגי, והאתגר הוא לדעת ליישם אותם בצורה נכונה. אבל המלצה אחת שכן הפתיעה אותי בכנס הייתה להגדיר בתור אחת ממילות המפתח איזושהי מילת מפתח כשהמקלדת מוגדרת על השפה הלא נכונה. למשל, מצב שבו מישהו ניסה להקליד מילה רלוונטית, אבל שכח להעביר את המקלדת לשפת המילה הזו. המרצה אמר שאנחנו נופתע לגלות עד כמה זה נפוץ. נזכרתי בזה לפני כמה ימים, כשבטעות עשיתי בדיוק את זה, ולהפתעתי גוגל ידע לזהות את זה ולתת לי את התוצאות הנכונות על אף הטעות! להמחשה - אם נקליד בגוגל את המילים vbsx, tbua הוא יידע להבין שהתכוונתי לרשום "הנדסת אנוש", אבל השארתי את המקלדת על אנגלית, ויציג לי תוצאות רלוונטיות.  זה עובד גם הפוך. 

• ולבסוף לא עדכון אלא חידה, לא קשה במיוחד, שסיפרו לי. לפני כמה עשרות שנים, כשהטלפונים בדירות פרטיות היו נדירים ולרוב דיברו בטלפונים ציבוריים, במדינה גדולה ורחוקה, משרד התקשורת קבע שהמחיר לשיחת טלפון יהיה קבוע, בין אם דיברת דקה או שעה או יום שלם. כמובן שהתושבים חגגו, וכך ההחלטה הזו גרמה לספקי הטלפוניה להפסיד כסף רב על שיחות מאוד ארוכות. את הבעיה הזאת פתרו בהנדסת אנוש נכונה (אחרת לא הייתי מספר את זה כאן). מי שרוצה לנחש את הפתרון, מוזמן להגיב.

שבוע טוב,

ויטלי

ממשק משתמש בעידן ה-Agile

כך יצא שבדרך כלל אני הראשון בסביבה המקצועית הקרובה שלי שמגלה על הנושא של כנסי UPA הבאים (השיטה די פשוטה: בשביל זה צריך רק לעקוב אחרי לאה אהרונוביץ - hagoleshet@ - בטוויטר). כשגיליתי שהכנס הקרוב יהיה בנושא Agile, ושאלתי מספר אנשים האם הם מתכוונים לבוא, קיבלתי רק שני סוגים של תשובות. התשובה הראשונה, והנדירה יותר, הייתה: "Agile? איך זה קשור לשימושיות?". התשובה השנייה, הנפוצה הרבה יותר, הייתה: "Agile? מה זה Agile?". כשהייתי מסביר במה מדובר, לפחות איך שהבנתי את זה אז ("מתודולוגיה בפרויקטי תוכנה שמדברת על הרבה איטרציות קטנות ומהירות ע"י צוותים קטנים"), הייתי שוב מקבל את תשובה א'. התגובה שלי, אגב, הייתה "את זה אני מקווה לגלות בכנס".

 את הקשר בין שימושיות ל-Agile גילו יחד איתי כשלושת רבעי מבאי הכנס, כלומר מי שנשאר באולם אחרי ההפסקה. בהתחלה האולם באורט סינגלובסקי בת"א היה מלא כמעט עד אפס מקום, אך רבים החליטו לפרוש באמצע, מסיבות שאינן ברורות לי, כי לדעתי ההרצאה של טל פלורנטין הייתה זורמת, מעניינת, עניינית, ומועברת בצורה מצוינת. החלק הראשון הציג את תפיסת Agile ואת הבעיות שהיא מנסה לפתור, והחלק השני דיבר, כן כן, על מקומם של אנשי UX בתהליך.

 אנסה לחזור כאן על עיקרי הדברים.

 התחום הוא ניהול פרוייקטים טכנולוגיים, והבעיה היא פשוט שהפרויקטים אינם מצליחים. מה זה פרויקט שהצליח? זה פרויקט שסיפק את התכולות המוסכמות במועד המוסכם ובתקציב המוסכם. קבוצת Standish חקרה את הצלחת הפרויקטים בתחום ה-IT מאמצע שנות התשעים, ואת התוצאות ניתן לראות בגרף הבא:

כאן אפשר לראות שבשנת 94 16% מהפרויקטים הצליחו לפי ההגדרה הנ"ל, 31% נכשלו (כלומר, בוטלו כליל בשלב כלשהו), ו-53% מהפרויקטים חרגו לפחות באחד המדדים הנ"ל, ולרוב לא רק באחד. רוב הפרויקטים האלה יצאו לפועל, אבל סיפקו פחות תוצרים מהנדרש, תוך חריגות בזמן ובתקציב. טל ציין שחריגה תקציבית ממוצעת היא 189% (!). בנוסף, ניתן לראות בגרף שאנחנו בכל זאת לומדים ומשתפרים, והמצב בשנת 2000 נראה כבר הרבה יותר טוב. טל הביא גם נתונים משנת 2004, מהם נובע שמגמת השיפור נמשכת, עם 34% הצלחה, 15% כישלון, ו-51% פרוייקטים "מאותגרים", כפי שמגדירים זאת במחקר. המצב הוא אמנם הרבה יותר טוב מאשר בתחילת הדרך, אבל כשחצי מהפרויקטים אינם מצליחים לעמוד ביעדים המוסכמים, זה עדיין לא מצב מקובל.

אם כן, עולה השאלה מדוע הפרוייקטים אינם מצליחים. לטענתו של טל, הסיבות העיקריות נעוצות בשינויים שהתרחשו במהלך פיתוח הפרוייקט: או שהלקוח שינה את דעתו, או שצרכי השוק השתנו, או שחלף זמן רב מדי מתחילת הפרוייקט כך שכל האנשים שהסכימו אחד עם השני בשלבי התנעתו כבר התחלפו. ולבסוף יכול להיות שהלקוח פשוט לא מרוצה ממה שקיבל.

 גישת Agile מספקת פתרון אחד לכל הבעיות האלה: לא לעשות פרויקט גדול שיקח הרבה זמן ויגרור את כל הצרות הללו, אלא לפרק אותו להרבה פרויקטים קטנים שלוקחים מעט זמן, שמתבצעים ע"י צוותים קטנים וממוקדים, ושהלקוח מעורב בהם מאוד. עקרון חשוב נוסף של הגישה הוא שהאיטרציות מתוכננות כך שבסופה של כל איטרציה הלקוח מקבל משהו בעל ערך, משהו שכבר עכשיו הוא יכול להתחיל להשתמש בו, ולהתחיל להחזיר את ההשקעה בפרויקט. זאת לעומת המצב הרגיל בפיתוח תוכנה קלאסי, בו השקל הראשון שהמוצר מביא ללקוח יהיה רק אחרי שפיתוח כל המוצר כולו הסתיים, בין אם זה לקח חודשים או שנים מתחילת הפרויקט.

 עד כמה קטנות האיטרציות? כל איטרציה מוגבלת לחודש ברוטו, כולל שבתות וחגים. עד כמה קטנים הצוותים? בד"כ מדובר בחמישה עד תשעה אנשים. ועד כמה מעורב הלקוח? הכוונה היא שנציג הלקוח יהיה חלק מהחברה המפתחת, וישב באתר שלה במשרה מלאה.

הוגי השיטה הם שבעה-עשר מומחים לפיתוח תוכנה שנפגשו באתר סקי בארה"ב וגיבשו את המניפסט של Agile, שבתרגומי לעברית נראה כך:

 אנו מגלים דרכים טובות יותר לפיתוח תוכנה בכך שאנו עוסקים בו ועוזרים לאחרים לעסוק בו. באמצעות עבודה זו למדנו להעריך:

• אנשים ואינטראקציות מעל תהליכים וכלים
• תוכנה עובדת מעל תיעוד מקיף
• שיתוף פעולה עם הלקוח מעל משא ומתן על חוזים
• תגובה לשינוי מעל הצמדוּת לתוכנית
  

כלומר, בעוד שאנו מעריכים את הפריטים בצד השמאלי, אנו מעריכים יותר את הפריטים בצד הימני.

המניפסט נתמך ע"י שנים-עשר עקרונות יותר מפורטים, אבל לא יותר מדי קונקרטיים גם הם.

כאמור, אלו הם רק עקרונות, והם מגדירים את הגישה הכללית, את פילוסופיית הפיתוח של Agile. על מנת לתרגם את זה לפעולות מעשיות, יש לנקוט באחת השיטות המתבססות על פילוסופיה זו (או שהיא מתבססת עליהן?). השיטות כוללות כללים והנחיות ברורות, עם מגוון רב ומשעשע של מושגים, תפקידים ונהלים. טל התרכז בעיקר ב-Scrum, והזכיר די בקצרה גם את Extreme Programming. שתי אלה הן ככל הנראה השיטות המרכזיות, אבל יש לציין שקיימות שיטות נוספות, כמו Crystal Clear ו-Feature Driven Development.

Scrum הוא, כצפוי, מושג הלקוח מעולם הרוגבי. אחרי הכל, מה יותר דומה לצוות פיתוח תוכנה ממוצע מאשר חבורת בריטים מגודלים מתבססים בבוץ, כשכל מטרתם בחיים היא לשבור את הפרצוף לשחקן אחר, ואם הוא במקרה שייך לקבוצה המתחרה, אז מה טוב? Scrum מדבר על כך שהפרויקט מתחיל בתכנון-על של כל תהליך העבודה ותכולותיו, וממשיך בפירוק התוכנית הזו למשימות קטנות מאוד שאף אחת מהן לא אמורה לקחת יותר מיומיים עבודה, ובמידה וכן - מפרקים אותה עוד. השלב הבא הוא ה"ספרינט", שלוקח חודש ימים ובממהלכו מקודדים את התכולות. בסוף החודש אמורים לקבל תוספת עובדת למוצר, שגדיל את ערכו העסקי עבור הלקוח. לאחר מכן עוברים לספרינט הבא, וכך ממשיכים עד שלא ייגמרו התכולות, הכסף או הסבלנות. טל טוען שהתכולות נגמרות ראשונות. למתעניינים מומלץ לקרוא יותר על הנושא כאן, ולגלות בין השאר מה הקשר בין סטנד-אפ, חזירים, תרנגולות וסשימי.

אני לא בטוח שהבנתי מההרצאה מהם ההדלים בין Scrum ל-Extreme Programming (המכונה XP) אבל ממה שהצלחתי למצוא, ההבדלים העיקריים הם כלהלן:

1. האיטרציות של XP קצרות יותר - ברמה של שבוע עד שבועיים, בעוד שהספרינטים של Scrum הם בין שבועיים לחודש ימים.
2. Scrum פחות גמיש לשינויים משמעותיים בתוך האיטרציה - ברגע שרשימת התכולות לאיטרציה הנוכחית היא סגורה, זה מה שהולכים לבצע. XP היא כנראה יותר גמישה בנושא הזה.
3. תוכנית העבודה של Scrum נקבעת במידה רבה מאוד ע"י צוות הפיתוח, שלוקח על עצמו את הפיתוח של תכולות מסוימות, בעוד שב-XP זה נעשה ע"י נציג הלקוח שמתעדף וקובע על מה עובדים ומתי.
4. Scrum אינו מכתיב פתרונות הנדסיים. זו גישה בניהול פרוייקטי תוכנה, ולא גישה במדעי המחשב או בתכנות. ה-XP כן מכילה אלמנטים הנדסיים.
5. ב-XP עולם המושגים הרבה יותר משעמם, ולא מזכיר בעלי-חיים או סטנד-אפ אפילו לא פעם אחת, שלא נדבר על סושי. ניצחון טכני ל-Scrum.

יותר על Extreme Programming.

שתי הגישות מנוגדות למודל הלא-Agile של מפל המים. זו הגישה הקלאסית בתחום הזה, והיא מדברת על תהליך שאינו מחזורי, ושיש בו שלבים ברורים שמובילים בצורה ליניארית מתחילת הפרויקט לסופו. השלבים הם:

1. הגדרת דרישות
2. עיצוב
3. מימוש
4. הטמעה
5. בדיקות ותיקוני באגים
6. התקנה
7. תמיכה

והנה סרטון קצר שמציג את דעתם של האג'יליסטים על ההבדלים בין שתי הגישות:

עכשיו, מה הקשר בין זה לשימושיות?

על זה דובר בחלק השני של ההרצאה.

 נראה שישנה בעיה אינהרנטית בשילובו של המודל הקלאסי של עיצוב UX בפרוייקט שמתנהל בשיטת Agile, כי עיצוב UX עצמו מתנהל בשיטה שמזכירה מאוד את מודל מפל המים. אמנם השלבים הם שונים, וכן יש הרבה איטרציות בתהליך, אבל אופי התהליך הוא עדיין מאוד לינארי, והאיטרציות עוסקות לרוב במעברים ושיפורים של אותו התוכן - בהתחלה מלטשים את הקונספט או אפיון העל, ולאחר מכן מתקדמים לעיצוב מפורט שגם הוא עובר שינויים ושיפורים וליטושים. כמובן שיש גם פרוייקטים שדורשים התייחסות שונה מאוד לחלקים השונים של המוצר, ואז יש איטרציות העוסקות בתכנים שונים (קונספט של חלק א' - עיצוב מפורט של חלק א' - קונספט של חלק ב' - עיצוב מפורט של חלק ב') אבל זה קורה לרוב בפרויקטים גדולים מאוד, ולדעתי לא מייצג את התהליך "הממוצע".

התהליך הזה לא ממש מסתדר עם שיטת Agile, כי צוות שפועל ב-Scrum צריך את העיצוב הסופי כבר על ההתחלה של השבוע הראשון, ומי הולך להגיד לשחקני רוגבי עצבניים שהוא מתכוון להגיע לזה רק בעוד חודש? אם ככה, יש לנו בעיה.

 הפתרון שטל מציע הוא להתפשר, שזה גם לא מונח רווח במיוחד בעולם הרוגבי. צוות אנשי UX עדיין יוכל לגבש את הקונספט מראש, אבל העיצוב המפורט יתבצע תכולה אחר תכולה, במקביל וקצת לפני הפיתוח. למעשה, לפני שמתחילים בריצת האיטרציות של הפיתוח, יש לתכנן את כל הפרוייקט ולסלול את הדרך שעליה הוא ירוץ , לבנות את מגרש הרוגבי. לכן האיטרציה הראשונה יכולה לקחת יותר זמן מהאחרות. בזמן הזה אנשי UX יכולים לבנות את קונספט העל שלהם, וגם להגיע לאיזשהו עיצוב מפורט עבור האיטרציה הראשונה. ואז קורה משהו מעניין - צוות הפיתוח מתחיל לעבוד על האיטרציה הראשונה, ואיש UX עובד איתם כחלק אינטגרלי מהצוות, בעוד שהוא מסיים את עיצוב התכולה הנוכחית יחד עם המפתחים, ומספק להם תמיכה וליווי, ובו-זמנית מתחיל את העיצוב המפורט של התכולות מהאיטרציה הבאה, וגם בונה קונספט לאיטרציה שתבוא אחריה. כך שיש שני תהליכים איטרטיביים שרצים במקביל: אחד של פיתוח ואחד של עיצוב חוויית משתמש ותכנון שאר החלקים הדורשים תכנון ולאו דווקא קשורים ל-UX. תהליך העיצוב והתכנון מקדים באיטרציה וחצי את צוות הפיתוח (למעשה יש גם את צוות הבדיקות שיש לו תהליך משלו שמאחר באיטרציה אחת אחרי הפיתוח, אבל לא נכנס לזה). אגב, במצב אידאלי לאיש חוויית המשתמש יש תפקיד נוסף, להריץ את בדיקות השמישות לתכולות שכבר מומשו מהאיטרציה הקודמת.

 כאן אני נזכר ששכחתי להגיד משהו חשוב מאוד על תהליכי Agile. לפי טל, הם מתבססים על ההנחה שכל המתפתחים יכולים ללכת הביתה בשעה שש ולראות את הילדה גדלה. הטיעון על השעה שש חזר על עצמו אינסוף פעמים במשך הערב, ורק עכשיו שמתי לב שהוא מדבר על מפתחים. כנראה שאנחנו, חוואי המשתמש, נשארים בחווה עד הבוקר, מאכילים את החזירים, מכינים סשימי מהתרנגולות, אוספים חומרים לאיטרציה ל"ח ומעבירים בדיקות משתמשים לאיטרציה כ"ב?

בל מקרה, על מנת להשתלב בתהליך המתואר בצורה יעילה, אנשי UX יצטרכו לאמץ כמה שיטות לעבודה מהירה, כמו הגדרת דרישות באמצעות user stories (שזה בדיוק כמו תרחיש, אבל הפוך, כי זה באורך של שורה או שתיים ומנוסח בצורה כללית ככל האפשר), והשימוש בכלי אפיון Low-Fidelity כגון אפיון על נייר או על לוח מחיק.

בסופו של יום, רעיון ה-Agile נראה לי מאוד מעניין. טל פלורנטין מתאר סביבת עבודה מאוד דינאמית ומעניינת, המושתתת על המוטיבציה הגבוהה של חברי הצוות, כי תהליכי Agile הם חסרי משמעות ללא המרכיב הזה. לפי הניתוח שהוא הציג, אופי העבודה הזה באמת יכול להוות פתרון לרבות מהתחלואות של פרויקטי תוכנה.  אבל הוא גם ציין מפורשות שזה לא מתאים לכל הפרויקטים בעולם התוכנה. לדעת כמה מהאנשים המנוסים שדיברתי איתם, במקרה של פרויקטים גדולים מאוד, הנאמדים בעשרות רבות של שנות אדם, יהיה קשה מאוד לפרק אותם מראש לתכולות כה קטנות שצוותי Scrum יוכלו להתנפל עליהם ביעילות. בנוסף, קיים החשש שעבודה במתכונת כזו שוחקת יותר מהרגיל, כי לא סתם הם קוראים לאיטרציות שלהם "ספרינטים" - אי אפשר לרוץ ככה מרתון (עם זאת, יש לציין שאחד העקרונות של Agile הוא שיש ליצור קצב בו הצוות יכול לעבוד לתקופה בלתי מוגבלת). לדעתי זה עשוי גם לא להתאים לפרויקטים קטנים מאוד, של כמה חודשי עבודה, כי אז היתרונות המתוארים הם פחות משמעותים והנזק של לימוד תהליכי עבודה חדשים (ומשונים) עשוי להיות יותר משמעותי מהרווח.

 מצד שני, דיברתי גם עם אנשי UI שעבדו ועובדים כיום בפרויקטים מהסוג הזה, גם גדולים וגם קטנים, והם מעידים שזה עובד טוב, ושהם פשוט נהנים לעבוד בצורה כזאת. אני אישית הייתי רוצה לעבוד פעם בצורה כזאת ולראות את זה מקרוב.

 תודה לטל פלורנטין שנתן הרצאה מקצועית ויפה.

תודה לאייל לבנה ולבחורה שאני לא מכיר מהשורה הרביעית שלא נתנו לטל להרגיש יותר מדי בנוח וסקלו אותו בשאלות מתקילות למיניהן שעוררו דיונים סוערים.

תודה לדוד פיטלסון על הדיאלוג הנפלא הבא:

-טל: אחד העקרונות של Agile הוא pair programming - תיכנות בזוגות, כי כשמתכנתים בזוגות יש אפס באגים! כן, אמרתי את זה, אפס באגים!

-טל (יותר מאוחר): חשוב מאוד שצוות QA יהיה חלק אינטגרלי מהתהליך.

-דוד: אבל אמרת שיש אפס באגים, אז למה צריך אותם?

-טל: כי אין אפס באגים!

וכמובן תודה ללאה שאירגנה עוד כנס מרתק ומהנה. אגב, לאה, יש לי רעיון לכנס :-)

אם השמטתי משהו חשוב או שכתבתי משהו שאינו נכון, אודה אם תתקנו אותי בתגובות, ובמיוחד אשמח אם תוכלו לחלוק את התרשמויותכם מעבודה בשיטות Agile.

 ויטלי

סיקורי כנסים קודמים בבלוג:

 יום השימושיות 2008

שמישות חברתית

כנס על SEO

בן שניידרמן על ויזואליזציה של מידע רפואי

ביום רביעי בשבוע שעבר המחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון אירחה את הכהן הגדול של ויזואליזציה של מידע, הלא הוא פרופ' בן שניידרמן. לפני כמה חודשים, לכבוד יום הולדתו של בן, האתר visual-literacy.org הפך את האיש עצמו לממשק אחד גדול לשיטות ויזואליזציה שונות (מומלץ להקליק ולשחק קצת):

 

לא יכולתי להחמיץ הזדמנות לראות את זה מקרוב, אז נסעתי לב"ש.

בעיית התיקים הרפואיים האלקטרוניים

ההרצאה עסקה בויזואליזציה של מידע רפואי, וספציפית בתפעול של תיקים רפואיים אלקטרוניים. באופן כללי, רפואה היא אחד התחומים התוססים והמרתקים יותר שקיימים בהנדסת אנוש (כמו גם בעוד הרבה מקצועות אחרים), ובעיית התיקים הרפואיים האלקטרוניים (EMR, או EHR - electronic health/medical records) היא בין הסוגיות שתופסות הכי הרבה כותרות לאחרונה, לא מעט בזכות פועלו של שניידרמן. הבעיה עם התיקים האלה היא די טריוויאלית: יש בהם הרבה מאוד מידע שזקוק לעיבוד, ולנו, מה לעשות, יש לא כזה הרבה מוח שמסוגל לעבד אותו. המצב הולך ומחמיר עם כל בדיקה חדשה שנוספת לארסנל הרפואי, ובמסגרת התפשטות התקשוב בחיינו והגברת תשומת הלב לנושא הבריאות, מספר הכלים שעומדים לרשות הרופאים רק הולך וגדל (שמעתי אפילו ששוקלים להעביר חוק להארכת משך ההריון בחודש נוסף, כי נשים הרות לא מספיקות לבצע את כל הבדיקות הדרושות). אם כך, כמות המידע בתיקים הרפואיים גדלה מיום ליום, וכל פיסת מידע מקבלת יותר ממדים, יותר משמעויות, יותר קשרים פנימיים עם סוגי מידע אחרים בתיק, ובעיקר כל המידע הזה הופך להרבה הרבה יותר מסובך.
אחת הסיבות לכך שהנושא מקבל תשומת לב כה רבה היא שהמצב הוא חמור במיוחד במרכז העולם, קרי בארה"ב. לא בגלל שיש שם יותר בדיקות או יותר מחלות מאצלנו, אלא פשוט כי המערכת שלהם מיושנת בצורה מפתיעה. רוב התיעוד הרפואי שלהם מתרחש על גבי נייר, בכתב היד הרפואי המפורסם, ואם ברצונך לעבור לקופת חולים אחרת, אתה מבקש יפה את התיק שלך (תיק פיזי, קלסר עבה כזה, או כמה קלסרים במקרים רבים) לוקח אותו ביד, והולך איתו לרופא החדש.

בקיצור, ה-EMR מציבים למעשה שתי בעיות: א' - שהם כמעט ולא בשימוש, וב' -גם כשכבר משתמשים בהם, לאף אחד לא ברור איך לעשות זאת היטב. לאף אחד חוץ מבן שניידרמן, כמובן. הבעיה הראשונה לא באמת קשורה לשימושיות מעבר להכרה בעובדה הפשוטה שמחשב עדיף על נייר. היא קשורה לבירוקרטיה ופוליטיקה והרבה מאוד כסף, כמו שאפשר להסיק מהעובדה שאחת התוכנות הראשונות שקיבלו את האישורים הדרושים לניהול העסק הייתה HealthVault של מיקרוסופט, ולאחרונה גם גוגל השיקה שירות תיקים רפואיים מקוונים בשם Google Health (כנראה שבגוגל הבינו שאין מה לדבר עם הממסד ומוטב כבר להעביר את ניהול התיקים הרפואיים של האנשים לידיהם של האנשים עצמם - רעיון מהפכני משהו). 

הבעיה השנייה, כפי שטוען שניידרמן, היא של ויזואליזציה של מידע. יש לנו כמויות אדירות של מידע על כל מטופל. המידע הוא מסוגים שונים מאוד. כל בדיקה מודדת משתנה ייחודי, על סקאלה משלו, עם רמות משלו ומשמעויות משלו. בין השאר, יש צורך לראות את הסיכום הכללי של המידע, להיות מסוגל להיכנס לרזולוציה גבוהה של הנתונים, לסנן רק את המידע הרלוונטי, ולמצוא דפוסים שחוזרים על עצמם. וכל זה יכול להיות בתוך מדד ספציפי, בתוך קבוצה של מדדים, ומעבר לכל המדדים. ובסוף צריך גם להבין מה כל זה אומר. החלק האחרון הזה של ההבנה חופף לתחום גדול נוסף של מדעי המחשב ברפואה: מערכות תומכות החלטה. מערכות אלו מסוגלות לקחת את המידע שנותנים להן, לפרש אותו באמצעות האלגוריתמים הנכונים, ולהציע לרופא את הפירוש שהתקבל יחד עם דרך הפעולה המומלצת. אבל זה לא חלק מבעיית התיקים הרפואיים. זו בעיה הרבה יותר רחבה, ואינה מוגבלת רק לרפואה, אבל כמו תמיד, ברפואה היא חמורה במיוחד כי יש פשוט יותר מדי מידע שדורש ניתוח (יש טענות שכמות הידע הרפואי מוכפלת כל 18 חודשים), ומחיר הטעות הוא כזה שאף אחד לא מוכן להסתכן.

ויזואליזציה של מידע רפואי

שניידרמן מספק את ההגדרה הבאה של ויזואליזציה של מידע:

"תצוגה גראפית דחוסה וממשק משתמש לתפעול של כמויות רבות של פריטים (10⁶ - 10²), שייתכן כי נגזרו ממבני נתונים גדולים יותר, אשר מאפשרים למשתמש להגיע לתגליות, החלטות או הסברים כלשהם לגבי דפוסים קיימים (מגמות, גושים, פערים, חריגים), קבוצות של פריטים, או פריטים נפרדים". קליל ואלגנטי, כמו שמקובל באקדמיה. התרגום שלי לשפת אנוש הוא "הצגה מובנת של דברים" (Understandable presentation of stuff).

ההנחיות שלו לעיצוב מערכות ויזואליזציה הן כדלהלן:

• תצוגה חזותית של מרכיבי השאילתה
• תצוגה חזותית של תוצאות
• פעולות מהירות, מצטברות והפיכות
• בחירה ע"י הצבעה (לא הקלדה)
• משוב מתמשך ומיידי
• הפחתת שגיאות
• עידוד חקירת המידע

בנוסף להנחיות הנ"ל, בן הציג שקף נוסף שהכיל את המנטרה של ויזואליזציה של מידע. בשקף היו כעשר שורות, אז לא הספקתי לרשום את כולן, אבל ארבעת הראשונות היו:

• Overview, zoom & filter, details-on-demand
• Overview, zoom & filter, details-on-demand
• Overview, zoom & filter, details-on-demand
• Overview, zoom & filter, details-on-demand

אחרי המבוא התיאורטי הזה עברנו לסקירת כמה מהפרוייקטים שיצאו מהמעבדה של בן אל השוק החופשי. המוטיב המרכזי היה חברת Spotfire, שהוקמה ע"י אחד מתלמידיו של בן, זכתה להצלחה רבה בקרב חברות תרופות ומחקר גנטי, ולאחרונה ממוצבת יותר ככלי בינה עסקית (BI) לבקרת ייצור, שיווק, ניהול שרשראות אספקה וניתוח פיננסי. כאן אפשר לראות הדגמה של התוכנה בפעולה. לוקח לזה קצת זמן להיטען, אבל אם רוצים להבין על מה בן באמת מדבר, זה בגדר צפיית חובה.

כמו כן, שמענו על Microsoft Amalga, שזה פלטפורמה שנבנתה עבור הקהילה הרפואית. היא מאפשרת שילוב והצגה של מידע ממקורות רפואיים שונים מאוד, ויוצרת מהם תמונה מקיפה של ההיסטוריה הרפואית של המטופל. בין השאר, התוכנה עושה שימוש בפרויקט נוסף מהמעבדה של שניידרמן, שמו PatternFinder, ולמרבה ההפתעה הוא יודע למצוא דפוסים שחוזרים על עצמם במבני נתונים גדולים. בויקיפדיה אפשר למצוא תיאור מאוד מחמיא ומבטיח של התוכנה, ועל פניו נראה שהתמונה העגומה שראינו בתחילת הפוסט הולכת ומתבהרת והופכת לחלק מתמונה הרבה יותר גדולה שהיא גם ורודה למדי, הידועה בשם Microsoft Healthcare Vision, והמתוארת בסרטון הבא:

הפרויקט הרלוונטי ביותר לנושא ההרצאה היה LifeLines, כי הוא עוסק ספציפית בויזואליזציה של ההיסטוריה הרפואית של המטופל. התוכנה מציגה בעיות רפואיות, תקופות אישפוז, ונטילת תרופות בתור קווים אופקיים על ציר הזמן, שעל גבי קווים אלה נמצאים אירועים נקודתיים כגון ביקורי רופא, בדיקות או הערות כלשהן. עובי וצבע הקווים מעידים על קשרים בין האירועים ומובהקותם, והמשתמש יכול לשנות את רזולוציית הזמן על מנת לשלוט על כמות הפירוט המוצגת. לדעת החוקרים, התוכנה יכולה להפחית את הסבירות לפספוס פרטים חשובים, לעזור באיתור מגמות וחריגות ולהפוך את הגישה לפרטים לחלקה ומהירה יותר.

ויזואליזציה של מידע לא רפואי

לבל נחשוב שהוא פעיל רק בתחום הרפואי, שניידרמן הזכיר גם שני פרויקטים מעניינים שקשורים לויזואליזציה בתחומים אחרים.

כיאה לאדם שעוסק בתצוגה מובנת של דברים, בן דואג לתת לפרויקטים שלו שמות מובנים וברורים (ומי שאוהב את ספרי Discworld ייזכר ב-Leonard of Quirm). את ה-PatternFinder כבר הזכרנו, ולא מפתיע שתוכנה שמאפשרת לעקוב אחרי תהליכים במימד הזמן והגאוגרפיה תקרא GeoTime. תוצר טיפוסי של התוכנה נראה כך (תלחצו, תלחצו):

מה שאנחנו רואים כאן זה את המסלול הגאוגרפי (צירים X ו-Y), הטמפורלי (ציר Z), והעוצמה (גודל הבועית) של כמה הוריקנים שהכו בארה"ב בתקופה מסוימת, כשהנחש הצהוב למעלה זה הוריקן קטרינה המפורסם.

הפרויקט האחרון שהוזכר עסק בשיטה לסידור מידע הירארכי על שני מימדים, כלומר כך שיראו גם את ההירארכיה וגם מדד נוסף כלשהו. השיטה של שניידרמן נקראת TreeMap והיא מקצה שטח מסוים לכל פריט בהירארכיה. את השטח הזה היא מחלקת לתת-הפריטים המרכיבים את אותו הפריט, בהתאם לגדלים היחסיים שלהם על אותו מדד נוסף. כנראה שהיישום המפורסם ביותר של הרעיון הוא מפת החדשות. התוכנה עוברת על המון אתרי חדשות, ומחלקת את כל החדשות לשבע קטגוריות, המיוצגות ע"י רצועות אופקיות. הגובה של כל רצועה מייצג את כמות החדשות השייכות לקטגוריה זו (מלמעלה למטה: בינלאומי, מדיני (ארה"ב, כמובן), כלכלי, טכנולוגיה, בידור, בריאות). בתוך כל רצועה רוחבו של כל פריט משקף פעם נוספת את כמות החדשות המתייחסות לפריט זה. אם עומדים עם העכבר על פריט מסוים, אפשר לראות את הכותרת ותת-הכותרת של הכתבה, ואת מספר הכתבות הנוספות בנושא (המספר שקובע למעשה את גודל הפריט בתצוגה).
על מנת להבין יותר טוב את האתר, מומלץ מאוד לוודא שבפינה הימנית התחתונה שלו, מעל הבלוקים של בידור ובריאות, מסומן layout: standard.

עד כאו ההרצאה של בן שניידרמן. מאוד שמחתי לראות שחוקרים בקנה מידה כזה מגיעים אלינו. לצערי הפרסום על ההרצאה היה רק בתוך המחלקה (בן הגיע כאורחו של פרופ' יואכים מאייר), ולכן הגיעו יחסית מעט אנשים. מצד שני, בזכות זה האירוע היה באווירה מאוד ביתית ואינטימית, ובתום ההרצאה בן נשאר לדבר עם כל מי שרצה. בכל זאת, אני מקווה שבפעם הבאה יותר אנשים יזכו להזדמנות לשמוע אותו, ואולי אפילו ניתן יהיה לארגן משהו במסגרת UPA ישראל.

ויטלי

פוסטים קודמים בנושא ויזואליזציה:

לו הייתי טאפטי.

Infographicofee.

יום השימושיות 2008

  יום שימושיות 2008 שמח לכולם!

 הפקקים של צומת רעננה היו מקום וזמן אידאליים לסיכום מנטלי של רשמים מכנס יום השימושיות העולמי המוקדש לתחבורה.

פתחה את היום נשיאת UPA ישראל, חוה צור, שהציגה בקצרה את הארגון ואת הנושא של יום השימושיות הנוכחי, והזכירה מספר קונספטים מעניינים שבאים לפתור חלק מהבעיות בתחום התחבורה (כמו ה-stackable car המגניב ביותר). 

המרצה הראשון היה הפרופסור דוד שנער מאוניברסיטת בן גוריון, המכהן כמדען הראשי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. דוד ציטט מספר מחקרים העוסקים בעיצוב כבישים ורכבים, וחשף לנו את הבעייתיות הרבה שבהכנסת שינויים כלשהם במערכת הסבוכה המורכבת מהכביש, הרכב, והנהג. בתור דוגמא הוא הציג את מחקרו של אחד המסטרנטים שלו, טל שרפי (יוצא UI, אגב), שבחן את השפעתם של אותם מחזירי אור הנמצאים בשוליים של כבישים לא מוארים, שאמורים לשקף לנהג את תוואי הכביש, ובכך לשפר את בטיחות הנסיעה. כצפוי, תנאי הכביש המשופרים תורמים לבטחונו של הנהג, וכפועל יוצא מכך הנהג מרגיש שהוא יכול להגביר את מהירות נסיעתו. אולם הבעיה היא שהראות משתפרת רק באופן חלקי - ניתן לראות את תוואי הכביש אך לא את מרכזו, ובמידה ויש מכשול כלשהו על הכביש עצמו, אז המהירות המוגברת רק תגדיל את הסיכויים לתאונה, וגם את חומרתה. המסר העיקרי של ההרצאה היה שלפני שמכניסים שינויים שבאים לשפר את המצב בכבישים, יש לערוך בדיקה מדוקדקת ולוודא שאין מדובר בחרב פיפיות.

 בהרצאה הבאה פרופ' יורם עשת מהאוניברסיטה הפתוחה דיבר על עיצוב טקסט. הוא הסביר שהכללים לעיצוב טקסט דיגיטלי שונים מאוד מהכללים לעיצוב טקסט אנלוגי. לדבריו, את עיצוב הטקסט יש להתחיל מבדיקת הצורה שבה הולכים לקרוא אותו, וגם להיפך - על הקורא לקרוא את הטקסט בצורה שעבורה הוא עוצב. בדיעבד אני מצטער שלא שאלתי באיזו משתי הקטגוריות האלו נופלים גאדג'טים לקריאת ספרים, כדוגמת ה-Kindle של אמאזון, ובמיוחד - מה עם מוצרי נייר/דיו דיגיטלי שמתחילים לצוץ פה ושם.

 לטעמי שתי ההרצאות הראשונות סבלו מאותה בעיה מרכזית, ובעיה די בולטת: שתיהן היו אקדמיות מדי. הרגשתי ששתי המצגות נלקחו מהקורס המתאים באוניברסיטה, ולא נעשה בהן כל שינוי משמעותי (למעט החלק הראשון אצל שנער). קיבלנו פירוט מלא על המתודולוגיות של כל המחקרים, וראינו גרפים על גבי גרפים של תוצאות. העניין בלט במיוחד בהרצאתו של פרופ' עשת, שהוקדשה כולה להעברת הרעיון שיש לעצב את שני סוגי הטקסט באופנים שונים, ולתיאור המחקרים התומכים בזה, אבל לא נאמרה מילה על כיצד יש לעצב כל סוג טקסט, ומהם ההבדלים. את זה שקיים הבדל - הבנו. אבל מה לעשות כעת עם המידע הזה? כשמישהי מהקהל, שכנראה חשה כמוני, שאלה האם הוא יכול לתת הנחיות עיצוביות פרקטיות, התשובה הייתה הפנייה לספר שהוא פירסם בנושא.

 כשהשמעתי את הטענה בפני כמה מחבריי שנכחו, התגובה הייתה שהמרצים הם אנשי אקדמיה, ולכן זה רק טבעי שיעבירו הרצאות אקדמיות לכל דבר. ועל זה אמרתי: "נראה", כי ציפיתי להרצאה הבאה - של פרופ' שיזף רפאלי מאוניברסיטת חיפה (זהירות, האתר אמנם מעודכן, אך תקוע בשנים בהן המודמים עוד היו עושים קולות). שמעתי אותו מרצה ביום השימושיות לפני שנתיים, הוקסמתי מהאיש לחלוטין, והיו לי ציפיות גבוהות למדי מהרצאתו הפעם (לא אחזיק אתכם במתח - הן נענו).

 שיזף דיבר על התחום המתפתח של ניתוח רשתות חברתיות, שעוסק במעקב אחר החוג החברתי של האדם, המיפוי שלו, והשימוש במידע זה בהקשרים מדעיים מגוונים, כגון פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, כלכלה, ואפילו אפידמיולוגיה - מסתבר שזה כלי יעיל מאוד בחיזוי התפשטותן של מחלות. קיבלנו גם הדגמה של עוצמת הרשתות החברתיות: בעוד שבפליקר חגגו את התמונה השלושה מיליארד שהועלתה לאתר, בפייסבוק היו כבר עשרה מיליארד תמונות, וזאת למרות שפליקר הוא כלי ייעודי וחזק הרבה יותר לאחסון תמונות. כמובן שהפריט הכי סקסי בהרצאה היה התמונה הזו:

סקסי, לא?

מדובר במיפוי של הקשרים הרומנטיים והמיניים של תלמידים בבית ספר תיכון אחד בארה"ב. הנקודות הורודות זה הבנות, והכחולות - לא. כאן שיזף קצת רימה והציג רק את הסבך הגדול, בלי כל המערכות המבודדות בקצוות (הגיקים והפריקים, אני מניח, אלה שלא יושבים בשולחן של המגניבים), אבל נסלח לו. ולמי שמתעניין - כן, יש שם גם זוגות כחולים וזוגות ורודים.

(Bearman, Moody, Stovel 2004 - המאמר המלא זמין כאן).

ההרצאה הבאה הייתה של דר' אורן צוקרמן מהמרכז הבינתחומי. בהתחלה אורן דיבר קצת על ההיסטוריה של התחום (ב"תחום" אני מתכוון לממשקולוגיה), על דאגלס אנגלברט (האיש שהוליד עכבר), ולארי טסלר (חבר בקבוצת Xerox PARC, שבהתייחס אליו אורן התבטא בסגנון של "כמו כל דבר טוב במחשבים, גם זה יצא מחברת Xerox").  הסקירה ההיסטורית הובילה לצורה מעניינת לנתח את מגמת ההתפתחות של תחום המחשוב: התחלנו מהרבה משתמשים על מחשב יחיד (מיינפריימים), עברנו למשתמש אחד פר מחשב (המחשב האישי), כעת אנחנו בשלב של מספר מחשבים על משתמש יחיד (מחשבים נישאים, מחשבי כף יד, מחשבי שולחן, סמארטפונים וכד'), ולדעתו של אורן השלב הבא הולך להיות של המון מחשבים על משתמש יחיד, כשהכוונה היא לגישה בשם ubiquitous computing, שמדברת על מחשוב ורישות מקיף ועמוק של סביבת המחייה שלנו (מכירים את חזון הבית החכם? אז כאן זה חזון העולם החכם). לסיום ראינו כמה הדגמות ממש מגניבות של דברים שנעשו במעבדת המדיה של MIT בשנים בהן אורן היה חבר בה, וגם שמענו חדשות מעולות - מסתבר שהוא הקים מעבדה דומה במרכז הביתחומי בהרצליה. בהתחשב בזה שהמעבדה ב-MIT היא כנראה המקום הכי תוסס ומרתק בעולם מבחינת מחקר מקורי ובעל חזון של אינטראקציית אדם-מחשב, אני חושב שאם המעבדה של אורן תגיע לעשירית ממה שיש בבוסטון, זה יהיה אחד הדברים הכי טובים שקרא בתחום הזה בארץ. למי שמתעניין - מצאתי גם כתבה על המעבדה החדשה.

 הרצאה מספר חמש: דר' ישע סיוון ממכללת שנקר, "העכבר שבכה: אתגרי שימושיות ב-Second Life בפרט ועולמות וירטואליים בכלל". ישע בעיקר הסתובב מעל האי שלו ב-Second Life ושחרר רמיזות רבות משמעות על הדברים שיש לו שם והוא לא מראה לנו. הרגשתי שההרצאה היא יותר מבוא לעולמות וירטואליים מאשר דיון על אתגרי השימושיות בהם, אבל גם זה משהו שנחמד לשמוע, וזה השלים לי מספר פערים בהשכלה (אל דאגה, לא את כולם). למדנו על זה שניתן לבנות שם דברים (וירטואליים) ולמכור אותם בכסף (אמיתי), לבצע פשעים (וירטואליים) ולהפסיד אח"כ בתביעות משפטיות (אמיתיות). למדנו על משטרה וירטואלית ועל אירועים אמיתיים שאפשר לערוך בעולם הוירטואלי, כמו למשל הרצאות (אמיתיות) שנוכחים בהם בין השאר גם דרקונים (...).  לתחושתי הקישור לחלק השני של ההרצאה, קרי שבשביל לנווט בעולם תלת-מימדי עלינו להשתמש באמצעי שליטה תלת-מימדי, היה קצת חלש, ולאו דווקא קשור לעולמות וירטואליים. ראינו כמה הצעות והמצאות בנושא, ובסופו של דבר היה נחמד מאוד.

 אחרי שהגחנו בחזרה ל-First Life, אבירם צור מהחברה הנושאת את שמו תיאר לנו כמה מההשיקולים שעמדו מאחורי העיצוב של אתר ואללה שופס (בעיקר דובר על הנעת המשתמש לפעולה ע"י הצפת מידע רלוונטי בניסוח המתאים), מרכז ההזמנות של חברת תנובה (דומה, אבל כאן מי שנחשף למידע ומי שמשתמש במערכת זה נציג השירות, שבאמצעותו יש להשפיע על האדם בצד השני של הקו - מצב מעניין כשלעצמו), וחברת kontera, שמתעסקת בפרסום קונטקסטואלי. עבורה צור עיצבו את הבועיות המרגיזות, כלומר לקחו את הבועיות המרגיזות והמשעממות שניתן היה להתעלם מהן בקלות, והפכו אותן לבועיות מרגיזות ומושכות קשב, כלומר כאלה שמאוד קשה להתעלם מהן בנחת, שזה, כמובן, היה בדיוק מה שהיה נדרש מהם לעשות.

 המרצה הבא: יעקב גרינשפן, שותפי לבלוג ומנכ"לי ב-UI. כאן אני ארמה קצת ואשאיר את סיקור ההרצאה הזאת לאנשים יותר אובייקטיביים (יאללה, תתנפלו).

 ההרצאה שנעלה את היום הייתה גם היא בנושא התחבורה. דפנה אגסי, מנהלת השיווק של חברת Better Place, ושיר אלוני - מאפיין חוויית המשתמש בפרוייקט, סיפרו על המיזם המפורסם של שי אגסי, שינסה להעביר את כולנו לרכבים מונעי חשמל ממש בשנים הקרובות.

בהתחלה, הציגה דפנה אגסי את חזון הפרויקט. בשתי מילים, למי שלא מכיר (למקרה שעוד נותרו כאלה): רכבים חשמליים במחיר שווה לכל נפש (מבית Renault כרגע), רשת ענפה של תחנות טעינה, אפשרות טעינה בחניית הבית, בחנייה בעבודה, ובמגרשי חנייה מסודרים (לדבריהם כבר יש כמה כאלה בארץ), טווח תנועה של כ-170 ק"מ לטעינה, ופחות זיהום רעש במרכזי ערים. את הסרטון הנלווה מומלץ לראות בלינק שלמעלה אם לוחצים על Our vision.

לאחר מכן, שיר אלוני סיפר על תהליך עיצוב חוויית המשתמש עבור הפרויקט השאפתני. בזמן ההרצאה התרחש דבר אחד מצער אך צפוי, וגם דבר אחד יפה שלא צפיתי. הדבר המצער והצפוי היה ששלל השאלות שהופנו אל שיר מהקהל עסקו בהיבטים לוגיסטיים, אקולוגיים, כלכליים וחברתיים של הפרויקט - בכל דבר חוץ משימושיות והנדסת אנוש. וזה די טבעי עבור פרויקט בעל תהודה כה רבה, שנוגע להרבה מאוד אנשים במקומות יותר כואבים מאשר שימושיות. כמובן שמי שהתמודדה איתן הייתה דפנה (באופן קצת מוזר גם אחרי ששיר ביקש מהקהל שישאלו אותו משהו על שימושיות, ומישהו אכן שאל על התהליך הפיזי של החיבור לתחנת טעינה, מי שענתה על השאלה הייתה עדיין דפנה, אבל היא ענתה לעניין).

הדבר היפה שהתרחש ושלא יכלתי לצפות היה שלדעתי הרצאתו של שיר באמת הדגימה וחידדה את ההבדל שבין שימושיות לחוויית משתמש. הרי כשאת נכנסת בבוקר לרכב (נהייתי פוליטיקלי קורקט), ואת נזכרת שהבטריה שלו מספיקה ל-170 ק"מ, ואת צריכה לפזר את הילדים ולנסוע לעבודה ולסידורים ולפגישות ולחזור הביתה בסוף היום, ואת חוששת שתתקעי באמצע הדרך, זה ממש לא בעיית שימושיות, זה בעיית חוויית משתמש. ואם, כפי ששיר טוען, הנהגת ברכב כזה בכלל לא תצטרך להיות מודעת לטווח התנועה המוגבל יחסית, אז לא מדובר בהישג שימושיות, אלא בהישג חוויית משתמש.  אינני יודע מה הרגישו שאר הנוכחים, אבל החוויה ששיר אלוני פרס בפניי הייתה נהדרת.

 הכנס היה מאוד מוצלח. מאוד שמחתי לפגוש הרבה מכרים ותיקים וכמה מכרים חדשים. תודה רבה למארגני הכנס - ענת גרינפלד ודר' דוד פייטלסון שגרמו לדברים לתקתק.

 נתראה בכנס הבא,
ויטלי

 נ.ב. בפרסום הראשון של הפוסט בטעות ייחסתי את מצגת הקונספטים, יחד עם ה-stackable car המגניב ביותר, לפרופ' דוד שנער, ולא לחוה צור. תודה על התיקון וסליחה על הטעות.

קישורים שהצטברו

אהלן,

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על סיסמאות ואבטחת מידע, ולאחרונה ראיתי סרטון שהזכיר לי את הפוסט ההוא. שימו לב למנגנון נעילת המכשיר בסרטון ההדגמה של הטלפון G1 שפועל על מערכת ההפעלה אנדרואיד של גוגל.

המנגנון מעלה כמה שאלות מעניינות. קודם כל, לגבי אופי הפעולה שלו. בסרטון נדמה שבכפתור האחרון הוא מבצע לחיצה כפולה, שפירושה כנראה "אישור". האם זה אומר שניתן לשלוט על מספר התווים/נקודות? האם אפשר לבחור נקודה כלשהי פעמיים ברצף? האם מותר לקטוע את הקו? מה מספר הנקודות המינימלי? שאלות מהסוג השני, והמעניין יותר לדעתי, הן קונספטואליות. מה ההבדל המהותי בין מודל הקוד הספרתי לבין זה? טוב, אז הורדנו ספרה אחת ובמקום עשרה כפתורים קיבלנו תשעה. הספרות כנראה מאפשרות יותר אפשרויות תפעול (בהנחה הסבירה שכאן אי אפשר לקטוע את הקו), ויותר שיטות לחשוב על קוד כלשהו ולזכור אותו. מצד שני, זה גם אומר שקל לפרוץ קוד שאינו איכותי (ימי הולדת וכד'). אבל במערכת המרחבית - מה בכלל הדרישות מקוד איכותי, קל לזכירה וקשה לניחוש? במרחב של 3 3х די קשה "ללכת לכיוונים בלתי צפויים". האם אפשר להגדיל את המרחב? האם במערכת כזו יהיה יתרון לאנשים עם חשיבה מרחבית מפותחת יותר? עד כמה? מה באמת הרווחנו כאן? או שמא הפסדנו? אני בטוח שהרבה יותר קל להסביר למישהו אחר את הקוד בעל פה בשיטת הספרות (9587) מאשר כאן (תתחיל מהפינה הימנית התחתונה, אלכסון למעלה ושמאלה, אחד למטה, אחד שמאלה).

בלי קשר לזה, נזכרתי בעוד פוסט שלי, בו דיברתי קצת על תחום "שעוסק בשיפור והעצמה של חוויית המשתמש של מבקרי מוזיאונים ואתרי מורשת". האתר שגרם לי להזכר בו נקרא Beyond Space and Time. אולי במטרה לעודד את התיירות בארצם, הסינים יצרו מודל וירטואלי מפורט ביותר של "העיר האסורה" בבייג'ינג. להזכירכם, מדובר בקומפלקס הארמונות הגדול ביותר בעולם, עם כמעט אלף בניינים נפרדים (לפי הוויקיפדיה). אנשי המוזיאון בשיתוף עם חברת IBM עמלו על הפרויקט במשך 3 שנים ויצרו סביבה מדהימה ומרתקת, דמויית משחקים מקוונים מרובי-משתתפים כמו Second Life, מאוכלסת במגוון דמויות שחלקן באות מתוך העולם הוירטואלי, וחלקן שייכות לגולשים אחרים המסתובבים בארמון. הגולשים יכולים להרשם לסיור מודרך, להסתובב לבד, או אפילו להעביר סיור לחבריהם, וכנראה שזוהי דרך מצויינת לתכנן את הטיול האמיתי שלך באתר.

ועוד כמה קישורים שהצטברו.

• אלכס פאאבורג, איש UX בחברת מוזילה, נתקל בבעיה: הם החליטו לעצב אייקון לחלון הנחמד ההוא שמודיע על קריסת הדפדפן, ולא עלה להם רעיון טוב לקונספט. אלכס מציין שני שיקולים מעניינים וקצת יוצאי דופן, המנחים אותם בבחירת האייקון. קודם כל, ההנחה אומרת שהדפדפן כנראה קרס כשהמשתמש היה עסוק במשהו חשוב, ולכן מומלץ לא לזלזל במה שקרה ע"י ניסיון להצחיק או לשעשע. על האייקון להיות רציני כיאה לחומרת המצב. השיקול השני הוא דווקא מיתוגי ולא צפוי, והוא אומר שמוזילה לא מעוניינת ליצור מושג שמשמעותו תהיה שפיירפוקס קרס. הדוגמא הקלאסית שממחישה את העניין היא ה-Blue Screen of Death המפורסם של מיקרוסופט. בדיון שהתפתח ניתן למצוא כמה הצעות מעניינות, ועוד כמה שיקולים עיצוביים שהעלו הקוראים.

אגב, עוד דבר נחמד אצלו בבלוג זה הצ'קבוקס בתוך תיבת התגובות, שמאפשר לתיבה לצוף על המסך כשגוללים אותו. זה פתרון יפה לאחת הבעיות המרגיזות בבלוגים רבים - אם אני רוצה להגיב על קטע טקסט מרוחק, אני צריך כל הזמן לגלול הלוך וחזור בין אותו קטע והתיבה שבה כותבים.

• לאחרונה אתר קטן ונחמד עשה לעצמו שם של תמצית השימושיות. ולדעתי יש בזה משהו. הרי כשאנחנו בודקים את מזג האויר, מי מאיתנו באמת רוצה לשמוע על הציקלון המגיע מדרום-דרום מערב, על לחץ האוויר באטמוספירות וכמות המשקעים במילימטרים? רוב הזמן רוב המשתמשים רוצים לדעת בדיוק דבר אחד: מטריה - כן או לא? את התשובה לשאלה הזאת תקבלו אם תזינו את המיקוד שלכם באתר הזה (בתנאי שאתם תושבי ארה"ב, כמה טיפוסי).
  


• תכונה חשובה ומתבקשת התווספה לא מזמן לאתר youtube. מעכשיו, כשנותנים קישור לסרטון כלשהו, ניתן לכוון את הנגן כך שיתחיל בדיוק מהשניה הרצויה. לדוגמא, אם הייתי רוצה לכוון אתכם ישר לחלק הרלוונטי בסרטון שהבאתי בתחילת הפוסט, כלומר לשנייה ה-40, הייתי צריך רק להוסיף את הביטוי #t=40 ללינק, בצורה כזו: http://il.youtube.com/watch?v=z7qbPa1O8Ys#t=40
  
 
• 
  
  קישור אחרון חביב הוא עלינו - הבלוגרים. בספטמבר האתר Technorati, הסמכות העליונה לענייני בלוגים, פרסם את הדו"ח השנתי החמישי שלו על מצב הבלוגוספירה. הדו"ח כולל מבוא (מה זה בלוגים וכמה יש כאלה)  וחמישה חלקים:
• מיהם הבלוגרים (2/3 מהם זכרים, מחציתם בין הגילאים 18 ו-34, רובם אקדמאים)
•  על מה הם כותבים (נושאים מובילים: החיים האישיים, טכנולוגיה ואקטואליה) ומדוע (3 הגדולים: במטרה להתבטא, לשתף אחרים בידע, לפגוש אנשים דומים)
• כמה זמן הם מקדישים לזה (הרוב - בין 3 ל-10 שעות שבועיות) ובאיזה כלים הם משתמשים בבלוגים שלהם (טגיות, תגובות, איחסון תמונות וכו')
• האם הם מנסים לעשות מזה כסף (יותר ממחציתם - כן), וכמה (תראו לבד באתר, זה מורכב מדי בשביל לרשום בסוגריים)
• מהי השפעתם של הבלוגרים על העולם המסחרי - עד כמה הם עשויים לשמש כמקור מידע על מוצרים, חברות או שירותים מסוימים (רוב הבלוגרים כותבים ביקורות על מוצרים או מותגים, ורובם רואים בבלוגים אחרים מקור משמעותי ביותר של מידע על מוצרים ומותגים).

הדוח הוא מפורט מאוד ומכיל הרבה סטטיסטיקות מעניינות. עם זאת, נראה לי שהמתודולוגיה שלהם לא מספקת סיבות להתייחס אליהם ברצינות רבה מדי. לדוגמא - המדגם שלהם כלל רק בלוגרים מעל גיל 18, כלומר התעלם ממיליוני המתבגרים המאכלסים את הבלוגוספירה. עדיין, זה בהחלט שווה מבט.

 נ.ב. מי מגיע להרצאה שלי ביום השימושיות?

כנס UPA האחרון ומדוע אני לא משתמש ב-ICQ

שלשום הייתי בכנס UPA ישראל. נושא הכנס היה "שימושיות חברתית", ושתי ההרצאות היו על שילוב של אלמנטים של ווב 2.0 במסגרות אירגוניות (הרצאה של אדוה לוטן, אדריכלית פתרונות מחברת EDS), ועל תוכנות מסרים מיידיים (Instant Messaging - IM) ככלי לבניית קהילות (הרצאה של אירנה שכטמן, האחראית על חוויית משתמש בחברת ICQ).

בניגוד לכנס הקודם (שסקרתי כאן), הנוכחות הייתה יחסית דלה. כנראה שבחלקו זה היה בגלל ש Enterprise 2.0 לא נשמע סקסי כמו SEO (ואין לזה את אותו ריח של כסף - אני לא חושב שהמילה גוגל בכלל הושמעה במשך כל הערב - פעם ראשונה בתולדות UPA ישראל), בחלקו בגלל המיקום החדש (אורט סינגלובסקי בת"א, מה שאומנם פחות צפונבוני מהמרכז הבינתחומי, אבל עדיין נחמד מאוד ותודה רבה להם על האירוח), ובחלקו - מי יודע.

ההרצאה של אדוה הייתה מקיפה, מפורטת ומחדשת - לא בגלל שגילינו הרבה דברים שלא ידענו, אלא בעיקר בגלל הפן החדש שקיבלו היישומים המוכרים לנו מהרשת כשאדוה הציגה אותם בתוך מסגרות אירגוניות. למשל בלוג אישי ככלי להפצת סיכומי ישיבות, וויקי ככלי לעבודה משותפת על פרויקט ולאו דווקא ככלי לבניית בסיס ידע, או עדכוני RSS ככלי להפצת מידע בארגון (כמובן שבמקרה האחרון צריך גם שבצד השני יהיה מישהו שבאמת קורא את עדכוני ה RSS-האלה, וזו בעיה גדולה בפני עצמה. למי שמתעניין - אצל אמיר דותן היה דיון נרחב בנושא). העובדה המעניינת שאדוה היא מנהלת היישומים במשכן הכנסת עלתה רק אחרי שהיא ירדה מהבמה, וחבל - דווקא הייתי שמח לשמוע איך אולמרט מפרסם סיכומי ישיבות בבלוג שלו, ובעיקר - מי צועק "אני ראשון" בתגובות.

ההרצאה השנייה, לפחות לפי הפרסום באתר  UPA, הייתה אמורה לדבר על

1.      כיצד ICQ הינה לא רק תוכנת IM, אלא יוצרת ובונה קהילות.
2.      שיפורי UI והקשיים העומדים בדרך (יוצג תהליך לדוגמא).
3.      החלטות שנעשו בדרך, תוך כדי מגבלויות ודרישות של גופים מעורבים בתהליך פיתוח המוצר.
4.      העתיד של IM בעולם הקהילות.

אלו הם נושאים קרובים לליבי, וכנראה שפיתחתי ציפיות בהתאם, כי לדעתי ההרצאה הייתה קצרה מידי, ובהרבה, ואפילו לא התחילה להיכנס אל הנושאים הנ"ל. כשאירנה סיימה ושאלה האם יש למישהו שאלות, הרגשתי כמו בשנייה כשקולטים שהסרט "ארץ קשוחה" הסתיים - רגע, אבל איפה החצי השני? אבל קצרה ככל שהייתה, ההרצאה הציתה את אחד הדיונים המעניינים יותר שאני זוכר מהכנסים האחרונים (שוב, אולי זה רק בגלל העניין שלי בנושא). בין השאלות שנידונו היו "למה לי להשתמש ב ICQ-שמצמיח פיצ'רים דמויי פייסבוק כשאני יכול להשתמש בפייסבוק שמספק גם שירות IM?" (תשובתי האישית בהמשך), "האם עצם הסיווג של אנשים ברשת לפי מאפיינים כמו גיל ומיקום גאוגרפי לא גורם לזילות האדם?" וגם "איך מעצבים אפליקציה שתמצא חן גם בעיני קהלים שאינם קהל היעד שלה - האם זה אפשרי, האם זה נחוץ, ולמה לעזאזל ICQ 6 היא בצבע ירוק זרחני?"

לגבי שאלת הפייסבוק. בהרצאה של אירנה לעיתים קרובות עלתה הטענה "אנחנו עשינו את זה לפני פייסבוק". לדעתי זה היה מוטיב די מיותר - הרי רובנו מבינים ש-ICQ הייתה כאן הרבה לפני פייסבוק, גם באופן כללי וגם על כל פיצ'ריהּ - כשהיא נוסדה, והביאה לעולם את המושג "מסרים מיידיים", מייסד פייסבוק מרק צוקרברג עוד לא עשה עלייה לתורה. אבל מה שיותר חשוב זה ש"הקו ההגנתי" של אירנה התייחס בעיקר לאלמנטים עיצוביים (למשל עיצוב ה"תיבות" באתר), ופחות לפונקציונאליות, בעוד שהשאלה מהקהל דיברה על פונקציונאליות. מבחינה פונקציונאלית, למיטב ידיעתי הדבר העיקרי שהתווסף ל-ICQ שאיכשהו חופף עם פייסבוק זה נופח הרשת החברתית - אפשר לבנות פרופילים באתר וכד'. אבל זה עדיין רחוק מאוד מלב המוצר, שהוא המסרים המיידיים. מצד שני, בפייסבוק אומנם אפשר לשים אפליקציית IM, אבל זה ממש לא מה שפייסבוק סובב סביבו. פייסבוק זו אפליקציה לקשר אסינכרוני שאחת מהתכונות השוליות שלה מאפשרת גם IM. ו-ICQ זו אפליקציה לקשר סינכרוני, שאם ממש חופרים, מאפשרת גם קשר אסינכרוני (מעבר להודעות שנשלחו בזמן שלא הייתי מחובר). לדעתי זה בערך כמו "למה לדבר בטלפון כשאפשר לשלוח מייל/SMS". או, אם נחזור לעולם התוכנות, "למה לעבוד בפוטושופ כשבחלונות יש את תוכנת הצייר?". אני משתמש ב-IM בשביל לדבר עם אנשים. אני רוצה להיות מסוגל לעשות את זה לפעמים מהקליינט, לפעמים מהרשת, לפעמים מהטלפון, ולפעמים אולי לעבור לוידאו או לאודיו. ואני ממש לא מעוניין שבכל פעם שאני רוצה להגיד שלום למישהו, אני אהיה מוצף בהצעות לנשק צפרדעים, לגדל עציצים, לקבל תארי אצולה, או לנשוך מישהו ולהפוך אותו לזומבי בשביל לעזור לזומבים במלחמתם בנינג'ות. ממש, אבל ממש לא. ועוד פחות מכך אני רוצה to be poked . נכון, את כל זה אפשר למנוע אם ממש מתאמצים, אבל למה להתאמץ כשאפשר פשוט להקליק על אייקון הפרח ולהגיד שלום?

עכשיו, במיוחד עבור אחד הקולגות שלי (שלום רונן), גילוי נאות: לפני שהגעתי לעבוד ב-UI עשיתי את הפרקטיקום שלי בעיצוב ממשקים בחברת ICQ. במשך כשנה הייתי חלק (קטן) מהצוות שעבד על גרסא 6 הזרחנית לשמצה, ואולי בגלל זה הנושא כל כך קרוב לליבי. עם זאת, אינני משתמש בקליינט של ICQ היום, ולמעשה הגרסא האחרונה שבאמת השתמשתי בה בבית הייתה 4.5 האגדית, וזה היה בסביבות שנת 2002. ולמה אני לא משתמש בו? בגלל שכפי שנזכר מעלה, ICQ היא כלי שבונה קהילות. אבל לצערם, כך גם שאר רשתות ה-IM. מטבע הדברים, אני די אוהב את המוצר של ICQ (חוץ מזה שהוא טיפה כבד), ואני מאוד אוהב את האנשים שעומדים מאחוריו. אבל מה לעשות, יש לי חברים שנדדו ל-IM של ג'ימייל, ושל סקייפ (מבטאים את זה סקָייפ! זה מתחרז עם  !type לא סקייפי!), ואפילו למסנג'ר, וכל אלה יצרו קהילות שאני רוצה/נאלץ להשתייך אליהן. אני רוצה לשמור על קשר עם כולם, ואני לא רוצה להריץ בשביל זה ארבע תוכנות נפרדות, במיוחד כשהן קצת כבדות, כאמור. אז התחלתי להשתמש בתוכנות שיודעות לשלב את כל הקהילות ולדבר עם כל הרשתות (לצערי לא מצאתי אחת שתומכת גם בסקייפ). לכן בשנים הבאות השתמשתי במגוון אפליקציות Multi-IM: Trillian  (הייתה כבדה מדי), Miranda (התחילה לעשות יותר מדי בעיות), GAIM (התאבד! עשה המון בעיות ואז קרס ומחק את עצמו! אני נשבע!), Meebo המקוון וחסר הקליינט, והיה עוד לפחות אחד ששכחתי. החיפוש עדיין בעיצומו, אבל שלשום גיליתי שאולי המעגל ייסגר ויבוא לציון גואל בדמות פיצ'ר של ICQ שהובטח לנו בכנס - Open Xtraz -  תוספות קוד פתוח, שהגולשים יכולים לכתוב בעצמם. ICQ כבר יודעת לדבר עם AIM (הרשת של AOL שקנו את ICQ המקורית בשנת 1998). אם הם יאפשרו לכתוב פלאגין שיאפשר לה לדבר גם עם ג'ימייל ועם מסנג'ר אז זה יהיה רק עניין של זמן עד שמישהו יכתוב אותו, ובאותו היום אני אתקין את הזרחנית.

ויטלי

אנחנו על גוגל מפות!

ולידיעה שהתקבלה זה עתה. למעשה היא שייכת לפוסט הקודם, אבל מגיע לה פוסט משלה. מהיום גוגל מציעה את השירות "גוגל מפות" בעברית, עבור ישראל.

לפחות במבט ראשון, זה נראה מדויק, מפורט ועובד לא פחות טוב מאשר אצל הגויים.

הנה יו איי!

כרום. גוגל כרום.

טוב, כמו שבטח כבר שמעתם, גוגל נכנסה באופן מפתיע דווקא לתחום הקומיקס. במחשבה שניה, זה צעד די נפוץ עבור אמריקאית בת עשר. קומיקס הבכורה שלה עוסק בדפדפן שהם פיתחו בינתיים, ושמו Chrome. אז מה מחכה לנו שם?

 ממשק משתמש

• עמוד "טאב חדש". כשפותחים טאב חדש, העמוד יציג thumbnails של תשעה אתרים - אלה שביקרתי בהם הכי הרבה, חיפשתי בהם הכי הרבה, שמרתי לאחרונה וסגרתי לאחרונה. במילים אחרות, "החיוג המהיר" של דפדפן אופרה, אבל משופר. סוף סוף! התכונה היחידה שבאמת גרמה לי בזמנו לחשוב על המעבר לאופרה. לדעתי זה נוח ברמות בלתי רגילות ובכלל תכונת חובה בדפדפן שמכבד את עצמו.
• שורת כתובת משופרת בשם Omnibox, שתדע להשלים כתובות שהוקלדו, כתובות של אתרים פופולריים, כתובות של אתרים שביקרתי בהם לאחרונה, ועוד כמה דברים. בנוסף, ניתן יהיה להקליד בה את שם מנוע החיפוש הרצוי ואז את מילות החיפוש, ולחפש ישר מתוכה. גם זה מבוסס מאוד על אופרה, וגם זו תכונה מצוינת שהספקתי להתרגל אליה בשבוע שביליתי על אופרה, ושמאוד חסרה לי בפיירפוקס (אולי יש תוסף כזה?)
• הטאבים מקבלים מקום של כבוד וכעת הם יכילו את שורת הכתובת ואת סרגל הניווט, במקום שיהיה שורה אחת וסרגל אחד לכל הדפדפן שיתעדכנו בהתאם לטאב הפעיל. כעיקרון המהלך הגיוני מאוד, אבל אני קצת חושש מזה שהלשוניות עלו למעלה והורידו את הכפתורים ושורת החיפוש למטה. זה אומר שאדם שרגיל למיקום הנוכחי של הלשוניות בדפדפנים הרגילים עשוי להקליק בטעות על כפתורי הניווט כשהוא התכוון לעבור טאב, ולהיפך. יעבור קצת זמן עד שנתרגל לזה, ואז תהיה לנו בעיה בכל פעם שנעבור להשתמש באחד הדפדפנים האחרים, ובחזרה. בקיצור, לא מומלץ להרוס לאנשים את הסכמות המוטוריות.
• יישומי רשת יעלו בחלון ייעודי משלהם, ללא שורת החיפוש וכפתורי הניווט. כעיקרון אפשר לעשות את זה כבר היום בפיירפוקס ובאקספלורר, אז אני לא מבין על מה הסיפור הגדול. כנראה שיהיה יותר קל לעשות את זה, וכעת זה יהיה תלוי יותר בגולש (כרגע זה מוגדר ע"י מפתח האפליקציה).

אבטחה

• רשימות שחורות - גוגל תנהל שתי רשימות שחורות של אתרים מסוכנים ומתחזים (phishing), ובעת הגלישה תזהיר משתמשים שעשויים להיכנס לשם, וגם תשלח הודעות לבעלי אתרים שנכנסו לרשימות. מצוין.
• "ארגזי חול" - אם הבנתי נכון, כל טאב בדפדפן יפעל "בעולם/מחשב משלו" ויהיה מבודד מאוד מטאבים האחרים ומהמחשב באופן כללי, וזאת על מנת להגן על הגולשים מסכנות הרשת. נשמע יפה, אבל אני תוהה איך זה יסתדר עם גישת התמיכה המוגברת ביישומי רשת. למשל משהו כמו סריקת אנטי-וירוס מקוונת כמו של Panda. אם לא תהיה לה גישה למחשב, אני חושש שהיא לא תהיה יעילה כבעבר.
• גישה בעילום שם (Incognito). הטענה היא שיהיה מצב שבו שום מעשיך ברשת לא יתועדו במחשב באמצעים כגון cookies, היסטוריית גלישה וחיפוש, קבצי מטמון וכד', בדומה לתכונה מקבילה באקספלורר 8 המתוכנן. אוקיי, נגיד שבמחשב לא, אבל מה עם תיעוד ברשת? יש הרבה ביקורת על גוגל על זה שהיא אוספת מידע רב אודות הגולש. למשל, שסרגל הכלים שלה מתעד את שמות האתרים שבהם ביקרו הגולשים שהתקינו אותו. האם מצב Incognito ימנע מגוגל עצמה לאסוף עליי מידע? יש לי הרגשה שלא.

ביצועים ויציבות

• שיפורי מהירות במנוע הג'אווהסקריפט. טוב, אוקיי, אם אתם אומרים. תודה.
• רב-משימתיות ומנהל יישומים פנימי. אם זה אומר שמעכשיו כשאחד הטאבים נתקע, אני לא אצטרך לסגור את כל הדפדפן, אז זה באמת חדשות טובות, קניתי.

הפתעות

·         כמו בהשקת כל מוצר חדש, ואפילו אם זה בא בצורת קומיקס, השאלה האמיתית היא "מה הם לא סיפרו". על רקע סיפורי האימה על זה שגוגל משתלטת על העולם, כשהיא מוציאה מוצר שדרכו רבים מאיתנו רואים חלק נכבד מהעולם הזה, גובר מאוד החשש לפרטיות ברשת. איזה מידע הדפדפן הולך להעביר למאונטן וויו, קליפורניה, מבלי שנדע?

·         ועם כל החיבה שלי לתיאוריות קונספירציה, החשש האמיתי בא מכיוון אחר. מעבר להיותו הדפדפן של גוגל, האם זה הולך להיות פשוט דפדפן גוגל? כלומר, האם המערכות של גוגל ישתלבו בו בצורה יותר חלקה מאשר מערכות חיצוניות? האם נראה אינטגרציה של gmail לתוך הדפדפן, בדומה לקליינט הדוא"ל של נטסקייפ בזמנו? האם נוכל להעלות סרטים ליוטיוב מתוך התפריט הראשי? האם על כל רמז של מידע גיאוגרפי תצוץ לה איזו בועית עם הצעה נונשלנטית לעבור לגוגל מפות? ומה עם google talk מחובר לדפדפן בלי אפשרות פשוטה להיפתר ממנו, בדומה למערכת מסרים מיידיים של איזו חברת ענק מסוימת אחרת שאת שמה לא נזכיר ושבדיוק בגלל טקטיקות אינה ממש חברת התוכנה האהודה בעולם*?

 תצלומי מסך של Chrome.

הקומיקס עצמו (באנגלית).

אגב, ממש לא הבנתי מה כל כך גאוני בקומיקס הזה. עכשיו תנסו לדמיין את אותו הדבר, אבל מאת פרנק מילר!
ויטלי

 -------------

*מצד שני, חברת התוכנה עם האוהדים הכי קולניים בעולם גם היא נוקטת באותן הטקטיקות.. כנראה שזה פשוט עניין של סטייל.

ענייני רדמונד

הפוסט הזה של אמיר דותן על הצג הכדורי החדש של מיקרוסופט הזכיר לי עוד שלושה קישורים מהצד המיקרוסופטי של העולם:

הראשון זה ראיון נחמד עם ג'נסן האריס, המוח שמאחורי הממשק של אופיס 2007. ג'נסן מפרט כמה מהמטרות שעמדו בפני מתכנני חוויית המשתמש של האופיס,  מבחין בין עיצוב ממוקד-תוצאות לבין עיצוב ממוקד-פקודות (רגע, מה קרה לממוקד-משתמש? זהו, פאסה?) מתחמק מהשאלה על טכניקות ספציפיות לאומדן הצלחה ("טוב, אנחנו מתחבטים בשאלה הזאת הרבה, אבל המחקר מראה השפעה חיובית על התפוקה, עלייה בביקוש, והשפעה רבה על עיצוב תוכנות חדשות"), ומדבר על בדיקות שימושיות - לאו דווקא ככלי מחקר, אלא ככלי להשפעה על המפתחים העקשנים.

החלק שהכי עניין אותי בראיון היה דווקא נושא עקרונות/פילוסופיית העיצוב של מוצרים ספציפיים, והקושי שבהטמעתם בצוות.  הכוונה היא לעקרונות שאמורים לעזור לצוות העיצוב להכריע בדילמות שונות שעולות בתהליך הפיתוח. למשל, אם לפני תחילת פיתוח אתר יוגדר באופן חד-משמעי ומוסכם על כולם, שמטרתו הראשית היא ליצור קהילה איכותית של אנשים, ומטרה שנייה בחשיבותה היא ליצור קהילה גדולה, הדבר עשוי לחסוך הרבה ישיבות, ויכוחים והתלבטויות כשתגיע השעה להכריע בין השתיים, כי שני שיקולים כאלה יהיו חייבים לבוא אחד על חשבון השני.

ג'נסן מפרט שניים מתוך ששת עקרונות העיצוב של האופיס (ומראה בשקף עוד שתיים וחצי), ומספר על דרכים שונות להחדיר אותם למודעות של אנשי הצוות, כשהמקורית שבהן היא להשתמש בעקרונות עצמם בתור טקסט דמי (במקום lorem ipsum או טקסט טקסט טקסט). שיטה קצת שפלה לטעמי אבל יצירתית ויעילה מאוד :).

הדבר השני הוא המחשב לאנשים מבוגרים שמפותח כעת במיקרוסופט, לפי דיווחי ה-BBC. מדובר במחשב שיסופק עם כלי תוכנה המותאמים במיוחד לאוכלוסיה המבוגרת, אבל אותי מעניינת יותר השאלה האם תהיה גם התאמה של ציוד הקצה - בכיוון של מקלדות מיוחדות, או אולי שימוש במסכי מגע שאמורים להיות נתמכים ע"י הגרסא הבאה של חלונות (הזכרתי את זה כאן בעבר בפוסט על חלונות 7). בכל מקרה, כנראה שאלו אינן חבילות ה-SeniorPC שניתנות לרכישה כבר עכשיו באתר מיקרוסופט.

הקישור השלישי הוא לידיעה מאתמול, גם היא של ה-BBC, תחת הכותרת "מיקרוסופט רואה את סוף עידן חלונות". עיקרי הדברים:

• מיקרוסופט מפתחת מערכת הפעלה חדשה, בשם Midori.
• Midori תהיה מבוססת או לפחות ממוקדת על האינטרנט, ותפסיק את התלות של מערכת ההפעלה במחשב הפיזי.
• התפיסה היא שדרך העבודה המודרנית - ניידות, ריבוי מחשבים והסתמכות רבה על הרשת - אינה תואמת את המודל שעליו מתבססים חלונות.
• שם המשחק הוא וירטואליזציה. מי שלא יודע מה זה ובאמת בטוח שהוא רוצה לדעת, יכול לקרוא על זה בויקיפדיה - כי זה כבר טכני מדי בשביל הבלוג הזה.

נראה אם ייצא מזה משהו.
בכל מקרה, יהיה מעניין.
ויטלי