כשיש מילואים לא צריך Second Life

בחיים הרגילים שלי, אני קם בבוקר, הולך למשרד, כותב כמה שורות קוד (טוב, יותר מכמה), חוזר בערב, אולי יוצא עם החברה, הולך לישון, קם בבוקר, וחוזר חלילה. חיים די נוחים בסך הכל, אבל גם די שיגרתיים.

אבל יש לי גם חיים אלטרנטיביים. בזמן שיש כאלה שמחפשים איך לשבור את השגרה בעולמות וירטואליים, לפחות פעמיים בשנה אני מתחפש לחייל, ובמקום לשבת במשרד ממוזג ולהקליד מול המחשב, אני מוצא את עצמי זוחל בתוך ג'יפים מאובקים, מטפס על כלים משוריינים מאובקים עוד יותר,שם על הראש קסדות שיריון מקמטות אוזניים, ומחפש תקלות במכשירי קשר. מנתק כבל פה, שובר ציפורן שם, מחליף רמ"ק בג'יפ ומחתים חייל על מ"ק. קצת מתייבש, הרבה מתעייף, ומגלה שלמרות גילי המופלג, 33, אני עדיין יכול לרוץ אחרי המג"ד שלי על גבעה בשטחי האימונים של צאלים עם 20 קילו על הגב, אם לא יותר, בתרגיל גדודי. ואחר כך כואבות לי הכתפיים למשך יומיים. שומר ארבע שעות, ומגלה שהמחליף שלי לא התעורר, והוסיף לי שעה לשמירה. אוכל אוכל צבאי עתיר קלוריות, אבל מגלה שאני לא עולה במשקל, מרוב שאני מתרוצץ כל היום. לעולם הוירטואלי שלי קוראים "מילואים".