באופן אינטואיטיבי החלטתי לפרגן לעצמי סדנה של ציור אינטואיטיבי לכבוד יומולדת גיל שלושים.
כבר הרבה זמן, מאז ששמעתי בפעם הראשונה הרצאה של ד"ר פינקי פיינשטיין - פסיכיאטר, מפתח השיטה ומנהל המרכז לציור אינטואיטיבי בתל אביב - ששמתי לעצמי בטו דו ליסט את הסדנה הזאת. זה היה רק עניין של זמן עד שאגיע אליה, ואין מתאים מיומולדת עגול כדי לסמן עוד וי ברשימת המתנות העצמיות. הסדנה היתה במתכונת של מרתון שישבת (להבדיל משיעורים שבועיים המתקיימים גם הם באותו המרכז), כשש שעות בכל אחד מהימים, המורכבות מסשנים של 45 דקות ציור וביניהם סבבי שיתוף (או שתיקה, לבחירתכם).
הטירונים, כמוני, קיבלו בריסטולים שחורים (ביום הראשון של שמינית גליון, וביום השני גדולים פי שניים), וצבעי פסטלים יבשים (שזה נראה כמו גיר, מרגיש כמו גיר, מלכלך כמו גיר, אבל באופן פורמלי הוא מסתבר משהו אחר). הפזמניקים כבר עבדו עם קנבסים, מכחולים וצבעים אקרילים. ההוראות הבסיסיות בסיסיות ופשוטות: צריך למלא את הדף בצבע כך שלא ישאר דבר מהשחור המקורי של הדף (מותר ורצוי להשתמש בצבע השחור עצמו). ברגע שהדף מלא מדובר בציור ואין שום הגדרה לציור טוב או רע. במילים אחרות - כל ציור הוא טוב, כי כל ציור הוא תרגום של כוחות נפש פעילים לתוצר יצירתי.
כשמסיימים ציור צריך להראות אותו לפינקי ולקבל הנחייה לציור הבא. הנחייה יכולה להיות "תציירי עכשיו מסיבה של מלפפונים", או "תציירי ים של דמעות", "תעשי חמש שכבות מלאות על הדף שכל אחת מהן מכילה שלושה צבעים", או "תציירי שקט". אפילו ההנחייה עצמה היא אינטואיטיבית ולא מבוססת על שום ניתוח שכלתני של הציורים הקודמים. הבטן, היא היא גם המנחה וגם המשתתפת האמיתית של הסדנה.
באופן אישי הרגשתי שהציור, מעבר להיותו הדבר הכי קרוב למדיטציה שאני יכולה לעשות (=בחלק מהזמן אני פשוט לא חושבת), גם חיבר אותי למקומות מאוד עמוקים בפנים, כל כך עמוקים, שבהפסקות הרגשתי שכל תקשורת בינאישית דורשת ממני הרבה מאמץ (ומדובר בי - יצור הניזון ממגע אנושי רציף). הרגשתי המון, הרגשתי שאני נוגעת לעצמי בליבה, אבל לשם שינוי בחרתי להימנע מלתמלל את מה שאני מרגישה, להימנע מלתייג את מה שהופך את הקרביים.
במקום זה, קבלו דוגמיות:
אחלה מתנה נתתי לעצמי ועל המתנה הזאת אני ממליצה בחום לכל מי שרוצה לתת קצת השקייה לגרעין היצירתי בחייו. לא צריך שום נסיון קודם, או לדעת לצייר. בסך הכל צריך בגדים שאפשר ללכלך ונכונות לצאת למסע (או לציור) בלי שמץ של מושג איפה הוא יסתיים.
מזל טוב לי, ושנה נהדרת של חדוות היצירה לכולם.
נגה