בהתהוות

ה-TED האלה ממש בסדר. כמעט ולא יצא לי לראות הרצאות שלהם שהיו בינוניות או אפילו בינוניות פלוס. רובן נעות בין טובות למעולות, ורובן המכריע נותנות לצופה משהו לחשוב עליו, ערך מוסף לעכל או להפנים.

ההרצאה שראיתי אתמול היא של בחור בשם Ken Robinson, שהוא בטח איזה דוקטור או פרופסור למשהו מכובד (אני מתרצת את העצלות שלי שמונעת ממני להשקיע ולבדוק באמונה שתוכן חשוב יותר מטייטלים). בכל מקרה, הבן אדם עוסק בתחום שקשור לחינוך, ליצירתיות ולקשר ביניהם. הוא טוען שמערכת החינוך של ימינו כבר מזמן לא מעדכנת את עצמה ביחס לעולם האמיתי של התקופה הנוכחית. הילדים של היום יסיימו את בית הספר בעוד יותר מעשר שנים. לאיזה עולם הם יצאו? האם אנחנו מכינים אותם כיאות? התשובה לשאלה הראשונה היא שאין לנו מושג. התשובה לשאלה השנייה היא שכנראה שלא. ממש לא.

תחת הנחת היסוד שכל הילדים נולדים עם חוש ליצירתיות ולחדשנות, נשאר רק לתהות - לאן החוש הזה הולך לאיבוד בדרך? פיקאסו אמר פעם שכל הילדים נולדים אומנים, החוכמה היא להישאר כאלה גם כשגדלים.

האם מערכות החינוך מסייעות לילדים להישאר יצירתיים? בשביל להיות יצירתי את חייב לאפשר לעצמך מספיק מרחב בשביל האפשרות שתטעה. אי אפשר לצאת לדרך חדשה בלי להסתכן בכך שאולי יהיו כמה פניות לא נכונות. העניין בבתי הספר של ימינו הוא שטעויות הן הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות. אתה נמדד על פי הטעויות שלך. לא על פי הכוונה, לא על פי המאמץ, בטח שלא על פי היצירתיות. אתה נמדד על פי המתאם בין התשובות שלך לבין סט של תשובות נכונות שנקבע מראש. מרחב היצירתיות מצטמצם לקו אחד, והילדים של היום נאלצים לשנן מידע שכל מנוע חיפוש (כן, גם שלנו...) יכול להביא בשניות.

נקודה נוספת היא שהיררכיית המקצועות נשאר קבוע מאז מיסוד מערכות החינוך, שהיה בערך במקביל למהפיכה התעשייתית. למה זה קשור? זה קשור כי המקצועות ה"נחשבים" נהיו כאלה שמעניקים תעודת מקצוע. המדעים והשפות עלו למעלה, המקצועות ההומניים נדחקו קצת אחורה, האומנויות נשארו אי שם קרוב לתחתית. וגם אם המוסיקה נהנית מזוהר מסוים של כבוד (אולי בגלל שגם בה יש מרכיב מתמטי לא מבוטל), הרי שהריקוד למשל הוא לא משהו שאפשר לקנות איתו במכולת ולכן אף פעם לא יהיה בtop five. וזה למרות העובדה שלכולנו, למעט כמה מצבים רפואיים איזוטרים, יש גוף, ואם נלמד להשתמש בו כהלכה בגיל צעיר (שיעורי פילאטיס לגיל הרך? יוגה בהפסקות? תנועה אינטואיטיבית?) אולי יחסכו לנו מאות שעות טיפול וכאבי גב מול המחשב בגיל שלושים, שלא לדבר על הבנה מעמיקה יותר שערכה לא יסולא בפז של הקשר גוף-נפש.

בשלושים השנה הקרובות יסיימו את לימודיהם האוניברסיטאים יותר אנשים מאשר במהלך כל ההסטוריה האנושית. תפיסת העולם הנוכחית של מערכות החינוך לא משאירה מקום לילדודס לממש את מלוא הפוטנציאל היצירתי שלהם (ואם יורשה לי להוסיף - גם הרגשי, החברתי והרוחני שלהם). זו גם בערך השורה התחתונה של ההרצאה.

הצעות אלטרנטיביות לא היו שם, אבל חומר למחשבה דווקא כן, בנוסף להומור משובח במבטא בריטי הורס.

ולקינוח סיפור אמיתי:

ילדה בת שש ציירה ציור והמורה בכיתה שאלה אותה:

- מה את מציירת?

- אני מציירת את אלוהים.

- אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה.

- הם ידעו בעוד רגע.

כי ככה זה ילדים, אפילו השמיים הם לא הגבול...

ללינק המלא:

http://www.youtube.com/watch?v=iG9CE55wbtY