* זוהי כתבה אשר פרסמתי בזמנו במגזין "דרך האושר" ולפני כמה ימים נתקלתי בה. אז החלטתי לנקות קצת את האבק ולתת לה להתאוורר גם פה.
העניין שלי במערכת היחסים המורכבת בין המדע למיסטיקה התחיל אצלי בבית. אבא שלי, בוגר הפקולטה לפיזיקה בטכניון, הושיב אותי בגיל 7 ולימד אותי איך לחפוף משולשים. אמא שלי, שבשנים האחרונות היא הילרית לכל דבר, הייתה מניחה עלי כוסות רוח. אבא לימד אותי על גרביטציה ושיקולי כוחות, ואמא פתחה לי צ'אקרות. אני מצאתי את עצמי באמצע, בין התזה בביו-אינפורמטיקה למעגלי הנשים, בין העבודה בהיי-טק לאלים של הודו, מנסה למצוא את החיבור.
הריקוד של המיסטיקה והמדע מתחיל עוד בעולם העתיק, בזמנים שבהם עדיין לא הייתה ההפרדה בין החיפוש אחר הידע לבין החיפוש אחר האלוהי. המדענים היו גם מיסטיקנים, המיסטיקנים היו גם מדענים, ואותם אנשים שניסו להבין את הלמה ניסו להבין גם את האיך. באירופה של ימי הביניים, עם התחזקות הכנסייה, התחיל גם הקרע בין המיסטיקה למדע. המדען ג'ורדנו ברונו, לדוגמה, שהעז להעלות רעיונות כמו זה שכדור הארץ אינו מרכז העולם, מת כשמסמרים מנקבים את לשונו ושקית אבק שריפה קשורה לצווארו.
דקארט, שהגה את הדואליזם, היה הראשון לחלק את נדוניית הידע האנושי בין הזוג המתגרש: המדע קיבל את הנראה, הכנסייה קיבלה את הבלתי נראה והמלחמה הקרה החלה. מאה שנה אחר כך ניוטון, שהניח את היסודות למדע המכניסטי, עדיין היה מיסטיקן בעצמו. למעשה, כנראה הקדיש את רוב זמנו לאלכימיה ולעיסוקים אחרים שהיום אינם נחשבים מדעיים, ובכל הקשור לאלוהים - ובכן, השמועות מספרות ש"כשהאל ברא את העולם הוא קודם כל נמלך בניוטון". השנים חלפו, הכנסייה איימה על המדענים בגיהנום, ודרווין איים על הכנסייה בחוסר משמעות = אנחנו לא יותר מאשר מוטציות אקראיות המתאימות את עצמן לסביבה. אין נשמה, אין כוונה, אין אלוהים. במאה ה-20, במסגרת המדע המכניסטי, אין מקום למיסטיקה, אין מקום לנסתר ואין מקום לדברים שאי אפשר להוכיח.
ואז הגיעה מכניקת הקוואנטים.
פרק ראשון: המדע מפלרטט עם המיסטיקה
לנסות לתאר בפסקה אחת את תורת הקוואנטים זה משימה בלתי אפשרית, אבל בגדול, מאוד בגדול, מדובר בתיאוריה שפותחה באמצע המאה ה-20 ונחשבת כיום לתיאוריה המרכזית לתיאור התנהגותם של חלקיקים. מצד אחד היא בדוקה, מהימנה, מסוגלת לחזות תוצאות של ניסויים בדייקנות, יש לה יישומים רבים גם בחיי היומיום שלנו, ועד היום לא הצליחו להפריך אותה. מצד שני היא מוזרה, היא מתמיהה וההשלכות שלה מנוגדות לחלוטין לאינטואיציה שלנו.
במסגרת התורה הזאת אלקטרון יכול להתנהג לפעמים כמו גל ולפעמים כמו חלקיק. הוא יכול להימצא בכמה מקומות בבת אחת, והוא יכול להשפיע בזמן אפס על אלקטרון שנמצא מיליוני שנות אור ממנו. הזמן הוא גמיש, וההבדל בין עבר לעתיד אינו מובהק כפי שנהוג לחשוב.הצופה יכול להשפיע על תוצאות הניסוי בעצם הצפייה, ובכלל אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות.
בסרט "בליפ" ובסרט ההמשך שלו "במורד המחילה" משתמשים במוזרויות האלה של תורת הקוואנטים כדי לדבר על רוחניות, פילוסופיה, פסיכולוגיה, הגות ואלוהים. הסרטים רותמים מושגים פיזיקליים כדי להוכיח קיומן של אינסוף מציאויות, יכולת השפעה שלנו כצופים על העולם ועוד. הרבה מלל, הרבה אנימציה, הרבה דברים לחשוב עליהם והרבה רצון לדפוק את הראש בקיר.
מריוס כהן, דוקטורנט לפילוסופיה של המדע באוניברסיטת בן-גוריון, מסתייג מהסקת מסקנות מהירות מדי מתורת הקוואנטים לגבי החיים שלנו. "לגבי תורת הקוואנטים צריך מאוד להיזהר כי היא כל כך בעייתית וכל כך ייחודית לגבי מה שאנחנו חושבים שהיא אומרת על העולם, שיש נטייה להתחיל להסיק ממנה מסקנות בכיוון המיסטי, אבל חשוב להבין שאין לנו יכולת לתפוס את מה שתורת הקוונטים אומרת. אנחנו מבינים את הנוסחאות המתמטיות אבל אין לנו מודל הכרתי כדי להבין מה היא אומרת על העולם".
כך או כך, הסרט 'בליפ' אינו ניסיון ראשון וכנראה גם לא האחרון לצאת מתוך המדע ולהגיע אל המיסטיקה. כנראה שגרעין לא מבוטל של אמת, בשילוב של מערך שיווק אגרסיבי עזרו לסרט הזה ליצור באזז מרשים ולגרות את התאים האפורים.
פרק שני: המיסטיקה מפלרטטת עם המדע
לצד המגמה לגרור את המדע אל המיסטיקה קיימת גם מגמה הפוכה והיא הניסיון להכניס תופעות שנחשבות על חושיות, בלתי מדידות ומיסטיות במהותן אל תוך השיח המדעי.
בספרו "המארג", מציג ד"ר לאון ליברכט, פסיכולוג וחוקר, קשת רחבה של נושאים הנמצאים בדרך כלל מחוץ לשיח הזה. הוא מעיד על עצמו כעל ספקן לשעבר, שנחשף למספיק מידע מבוסס מדעי אשר השפיע על עמדותיו בנוגע לרפואה בלתי קונבנציונלית, לאנרגיות ולתופעות פרא-פסיכולוגיות מגוונות. הוא מתאר למשל ניסוי של עובד פוליגרף משועמם בשם בקסטר, שחיבר אלקטרודות לצמח שבמשרדו. להפתעתו הוא גילה שתבנית הרישום של הצמח מזכירה תבנית רישום של נבדקים משועממים. כדי להוציא את הצמח מאדישותו, הוא קירב אליו מצית והמחט של הפוליגרף החלה להשתולל. את הניסוי הזה הוא הרחיב וגילה כי צמחים מסוגלים להגיב רגשית לא רק לאיומים על חייהם המתרחשים בחדר אלא גם לאירועים המתרחשים במרחק קילומטרים. בהתלהבותו, המשיך בקסטר וגילה שגם אצל ביצים, חיידקים, ואף תאים אנושיים אפשר למדוד דפוסים של התרגשות: תאים שנלקחו מחלל פיה של אישה צעירה הגיבו באקסטזה של ממש על לילה סוער שחוותה במוטל המרוחק כמה קילומטרים מהמעבדה.
המסקנות של הניסוי היו שקיימת בעולם שלנו צורת תקשורת שעדיין אינה מוכרת למדע, כמו מארג הקושר הכול בכול, ומסוגל להעביר אינפורמציה מצד אחד של העולם לצד שני בהרף עין, כאילו איינשטיין מעולם לא קבע שאין שום דרך ולו תיאורטית לעבור את מהירות האור. נשמע לכם מוכר? מריח לכם קוואנטי?
אחד הניסויים המפורסמים שהוא כותב עליהם הוא זה של ד"ר מסארו אמוטו היפני. אמוטו חשף דגימות של מים לגורמים סביבתיים שונים כמו סוגים שונים של מוזיקה, קרינה של טלפון סלולרי או תפילות. כאשר הדביק פתקים עם מילים שונות על בקבוקי מים זהים, הקפיא את המים וצילם את הגבישים שנוצרו, גילה תופעה לא צפויה: פתקים כמו "אהבה" או "חמלה" גרמו למים להסתדר במבנים גיאומטריים יפים והרמוניים לעומת פתקים כמו "כעס" או "שנאה" שגרמו למים להתגבש בצורות לא סימטריות ולא מסודרות.
ואם נחזור לסרט "בליפ", כאשר הגיבורה נתקלת בתערוכת הצילומים של אמוטו, עובר אורח לוחש באוזנה: "90% מהגוף האנושי מורכב ממים. תארי לעצמך ... אם מילים יכולות להשפיע כך על מים, עד כמה הן יכולות להשפיע עלינו...". התחלנו מהמיסטיקה, הכנסנו אותה לעולם המדעי ומשם חזרנו אל החוויה והפרקטיקה המיסטית.
כהן לא מתרגש מאוסף ניסויים פרא-פסיכולוגיים כזה או אחר. הוא אפילו הקדיש סדרת כתבות בעיתון "גלילאו" כדי לתאר את מגוון הבעיות העולות מהניסויים האלה. בשיחה איתו, הוא חוזר שוב ושוב על מילת המפתח המהווה את הקו האדום שבין מדע ומיסטיקה: מתודולוגיה. בתור ספקן, שבניגוד לד"ר ליברכט גם נשאר ספקן, הוא טוען בהחלטיות: "העמדה המדעית המקובלת היא שתפיסה על חושית מכל סוג לא הודגמה מעולם באמצעים מדעיים".
פרק שלישי: המדע והמיסטיקה בצדדים שונים של האולם
ובכל זאת, אני תוהה, האם יכול להיות שתופעות הנתפסות היום כמיסטיות הן פשוט תופעות שעדיין לא נכנסו תחת כנפי המדע? "יכול להיות", אומר כהן, "בדיוק כמו שבמסגרת המדע ניתן להגיד דברים לא נכונים, כך במסגרת החוויה המיסטית אפשר לטעון על העולם כל מיני דברים שיתבררו בעתיד כנכונים. ההבדל הוא בשיטות המחקר. מה שמייחד את המתודולוגיה המדעית הוא האפשרות שאת ואני נקבל את אותן התוצאות, שיש ניסויים שיכולים למשל להפריך תיאוריות. התיאוריות האלה לא בהכרח מתיימרות לתאר את העולם כפי שהוא אבל הן כן מאפשרות לנבא תוצאות של ניסויים וכאן טמון ההבדל. כשמישהו חווה חוויה מיסטית, טוען שהוא מסוגל לעצום עיניים ולהגיד דברים על גלקסיות רחוקות, יכול להיות שזה נכון אבל אין לי דרך לדעת אם הוא צודק או לא צודק".
האם אינך מאמין שקיימות תופעות מיסטיות, או שאינך מאמין שניתן למדוד אותן בכלים מדעיים?
"אני חושב שמדע ומיסטיקה הם שני תחומים שונים שאנשים מבלבלים ביניהם בטעות. בעוד המדע הוא מתודולוגיה שנותנת לנו תמונה של העולם, אני רואה את המיסטיקה כמשהו חווייתי. הבלבול קורה כשאנחנו מנסים להסיק מהחוויה המיסטית לגבי העולם. כפי שאני רואה את זה, אנחנו חווים מנעד מאוד גדול של חוויות ואחת מהן היא החוויה המיסטית. נכון, היא מאוד מיוחדת, קרובה מאוד לחוויה דתית, ואני חושב שיש לה מקום מכובד וחשוב בחיים של בן אדם. הבעיה מתחילה כשמנסים להסיק מזה איך העולם פועל".
אתה באופן אישי מאמין שתפיסה על חושית קיימת?
"קשה לי להתייחס אל זה כאל אמונה. אי אפשר לפסול את האפשרות. גם מדענים אינם טוענים שזה בלתי אפשרי. אבל הניסיון מראה שכל ניסיון להדגים את זה נכשל. איכשהו זה לא מצליח לעבוד. לא מצליחים למצוא אדם שטוען שיש לו יכולות כאלה והצליח להוכיח את זה למדענים. יש קרנות בעולם, כמו למשל הקרן של ראנדי, המציעות סכומי כסף גדולים לאנשים שיוכיחו תפיסה על חושית".
למה בעצם יש כזאת התנגדות בעולם המדעי לכל הנושא של תופעות מיסטיות?
"ההתנגדות היא לא לעיסוק במיסטיקה עצמה אלא לניסיון לקבוע אמיתות לגבי העולם באמצעים לא מדעיים. הבעיה היא בעיקר מתודולוגית. הרבה דברים לא נכונים נאמרו על העולם במסגרת המדע. המון תיאוריות שפעם נתפסו כנכונות בתוך מסגרת המדע היום נתפסות כלא נכונות, או שיש תיאוריות מוצלחות יותר שהחליפו אותן".
פרק רביעי: המדע והמיסטיקה רוקדים זה לצד זה
ד"ר יואב בן דב בחר לשכן את המיסטיקה והמדע תחת קורת גג אחת. את הדוקטורט שלו עשה בפיזיקת הקוואנטים, ובמקביל התמחה גם בקלפי טארוט ובאסטרולוגיה. הוא מסכים עם כהן לגבי הבעייתיות בניסויים הפרא-פסיכולוגיים, אבל המסקנה שלו מקבלת טוויסט מעניין:
"הניסויים האלה שמנסים לחקור את העל-טבעי באמצעים מדעיים קיימים כבר מסוף המאה ה-19, ועד היום אין שום דבר שהוא חד משמעי לפה או לשם. הכול מתפרק ברגע שמסתכלים יותר טוב, אבל המסקנה שלי מזה אינה שהדברים האלה לא קיימים. למדע יש קריטריונים מה ניתן למחקר מדעי. מה שלא עובר את הקריטריונים מבחינת המדע לא קיים ואף אחד עוד לא הצליח לבצע ניסוי חסר בעיות. אותי, שעוסק הרבה במיסטיקה, זה דווקא משמח. אם מישהו היה מגלה שטלקינזיס הוא עוד סוג של כוח שאפשר להכניס למדע זה היה מצער אותי. מדע יש מספיק ואני צריך את המופלא, את הרגע הזה שאני יודע שיש משהו מעבר"
אז איפה המציאות?
"המציאות היא כאן ועכשיו. אם חלמתי אתמול שאני עושה ניסוי פיזיקלי, אין לכך משמעות פיזיקלית. המציאות היחידה שאנחנו כבני אדם יכולים להתייחס אליה היא המציאות האנושית.
אילו מערכות יחסים יש לנו עם האנשים שסביבנו. במילים אחרות: אדם שעבר הארה - פחות חשוב לי אם מה שהוא חווה נכון עובדתית או לא, חשוב יותר איך זה השפיע על החיים שלו".
גם ד"ר בן דב, כמו כהן, טוען שצריך להיזהר מפופולריזציית יתר של תורת הקוואנטים, ולחשוב עליה כעל תורה שיכולה להגיד משהו ודאי על העולם, אבל כן אפשר להסתכל על הגישות האלה ברמה המטפורית: "המדע של פעם נתן לך הרגשה, השעון הזה שמתקתק רק לכיוון אחד, רק בדרך אחת. תורת הקוואנטים פותחת לך את הראש, נותנת לך כיוונים חדשים של מחשבה, מתארת תמונה של עולמות מתפצלים, של אפשרות בחירה בין שבילים שונים, וזה נפלא.
"יכול להיות שעוד עשרים שנה יפתחו תיאוריה אחרת, אפילו יותר מטורפת מתורת הקוואנטים, אבל אני לא לגמרי מאמין בזה. אני מאמין שיש משהו מאוד נכון מאחורי תורת הקוואנטים ואולי אין משהו יותר טוב".
ועל מה מבוססת האמונה הזאת?
"התחלנו במסתורין של העולם, עברנו דרך ניוטון, המשכנו אל תורת הקוואנטים וחזרנו אל המסתורין של עצמנו. יש פה סגירת מעגל ואני יכול להאמין שזה מסתיים כאן, שדווקא בגלל שיש כאן משהו מסתורי שלא מתקבל על הדעת, אז זה נראה לי אמיתי".
הייתי מצפה שהמסתורין הזה יתסכל אותך.
"להיפך. אם פתאום הייתי מגלה נוסחה וחוקים שמעבר להם אין כלום הייתי מצטער. אני מסוגל להתבונן בעולם כעומד על צב, שעומד על עוד צב ועל עוד צב ומתישהו אני מתעייף וכבר לא יכול לראות את הצב הבא. אבל להגיד 'זה הצב והוא לא עומד על שום דבר' = את זה אני לא מסוגל לסבול. הצב הזה מועך אותי בוודאות שלו, בגלל זה אני גם לא אוהב את הפרא-פסיכולוגיה. אני לא רוצה נוסחה לטלפתיה, אלא אני אוהב את מה שתורת הקוואנטים נותנת לי - את המסתורין, את המשהו מעבר, ואי הוודאות הזאת לא מאיימת עלי. ההפך = ודאות מאיימת עלי".
מהמקום הזה הבין ד"ר בן דב שמדע ומיסטיקה הם אותו דבר. "הפיזיקה היא שפה ויש דברים כמו משמעות ותכלית ביצורים חיים שלא נופלים לתחום השיפוט של הפיזיקה ובכל זאת אתה לא יכול להתייחס אל יצורים חיים בלי לגשת אליהם גם מהכיוון הזה".
היום מתייחסים גם לרגשות כמו אהבה, תשוקה או כעס כאל שחרור של נוירוטרנסמיטורים במוח.
"וזה בסדר גמור. אז אהבה היא רגש, ולאהבה יש ערך אומנותי, אסטתי וחווייתי, ואהבה זה מה שאתה מרגיש כשאתה לוקח אקסטזי, ואהבה היא הורמונים שמשתחררים במוח, ואהבה היא הניצוץ כשאתה מרגיש את האלוהי שבך. כל הסיפורים האלה בשביל לתפוס את מה שאף פעם לא נתפוס בשלמות ונוכל רק לגשת בכל פעם עם הכלים המוגבלים שלנו".
אפילוג: אתם בוחרים
לא כולם מקבלים את חוסר הוודאות בשלווה כזאת, והחיפוש נמשך - הן ברמה האקדמית והן ברמה האישית. המגמה של השנים האחרונות מאוד ברורה - לצד התפתחות אדירה של הטכנולוגיה אנחנו צופים בפריחה מסיבית של כל מה שיש לו ארומה מיסטית. אנשי היי-טק מחפשים הארה, פוליטיקאים מתייעצים עם קוראים בקפה, פסטיבלים של רוחניות אינסטנט להמונים, ישראל כמעצמת ייצוא מטיילים להודו, והוליסטיות היא הבסיס של השיח החדש.
כהן מדבר על שילוב של כמה גורמים לתופעה. "ראשית, החברה המערבית עברה חילון ונוצר חסר בפן רוחני שסופק בעבר על ידי הדתות. סיבה נוספת היא הנגישות לספרות מיסטית, כתבות מיסטיות בכתבי עת פופולריים, ובעשור האחרון גם הצפה של האינטרנט בתכנים מיסטיים. דבר נוסף הוא שאנשים לא מספיק נחשפים למדע בכלל, ולכתיבה וביקורת מדעית בפרט, ולכן מתייחסים אל נושאים מיסטיים כאל יותר מאשר חוויה".
"מה שקרה זה שהלכנו לקיצוניות עם החומרניות והבורגנות ונתקענו בחוסר סיפוק וריקנות", מוסיף ד"ר בן דב. "בשנות ה-60 למשל המעמד הבינוני הבורגני בארה"ב, הגיע לאוטופיה בורגנית. אנשים אמורים להיות נורא מרוצים אבל דווקא אז נוצר חוסר מסוים. הילדים מורדים בערכים הבורגניים והולכים לחפש את עצמם בהודו, מורדים ברציונליות, מורדים בערכים הממסדיים ומחפשים דברים חדשים בתחומים החווייתיים. עשר שנים יותר מאוחר, בסוף שנות ה-70, הם חוזרים מההתנסויות האלה וממציאים את הטכנולוגיה החדשה של המחשב האישי ושל האינטרנט. חוזרים בגדול דרך הטכנולוגיה. כל הערבוב של היי-טק ורוחניות שממשיך עד היום".
ובאמת מחר אני אכנס לרכב הליסינג ואסע אל המשרד. ובין שורות קוד C# לבין עוד פסטיבל במדבר, בין אמא שלי הקוראת בקלפי טארוט לבין אבא שלי המשחק בקלפי ברידג', בין חלקיק לגל, אני כבר אמצא את קו התפר שלי.
שבת שלום, נגה