כבר כמה שנים שיש לי מנהג לקום בבוקר ולכתוב אסירויות תודה – לפחות עשרה דברים שהם לא מובנים מאליהם, לפחות עשרה דברים שאני מכירה ומוקירת תודה עליהם, שהם מתנות אמיתיות עבורי. לפעמים זה קל, במיוחד אם היה לי יום מוצלח, אם קרו לי דברים טובים, אם הרמזורים של החיים שלי היו ירוקים. לפעמים זה קשה יותר, במיוחד כשהגוף חולה, או כשהלב כואב, או כשהנפש מציקה. אבל תמיד אפשר, אם משתדלים, למצוא לפחות לפחות עשרה.
כי באמת, אני לא צריכה ללכת רחוק כדי להבין שבורכתי. בורכתי בגג מעל ראשי, באוכל במקרר. בורכתי בכשרונות ובכישורים, באפשרות לרכוש השכלה ולהתפרנס ממשהו שאני כל כך אוהבת לעשות. בורכתי באנשים נפלאים שמקיפים ועוטפים אותי ובמשפחה אוהבת. בורכתי ברגליים שמסוגלות ללכת, בעיניים שמסוגלות לראות, ובגוף המסוגל לנוע ולרקוד. בורכתי בבטחון פיסי ורגשי, ובחיים טובים, צבעוניים ומלאים.
אבל אני מאמינה שלהגיד תודה זה לא מספיק. לא חייבים לפתוח עיתון בשביל להבין שאנחנו לא חיים בוואקום, מספיק ללכת ברחוב אלנבי ולראות שיש אנשים שיש להם פחות מזל מאיתנו. ובין אם אלו נתוני פתיחה שונים, או נסיבות חיים, או גם וגם – קיימים אנשים שזקוקים לעזרה, וקיימת בנו היכולת לעזור להם. אני אוהבת לחשוב על זה כעל מעשר – מתוך שפע המתנות שקיבלתי, להעביר הלאה, להמשיך את הזרימה.
זאת ממש לא פילנטרופיה. הצורך שלי לתת הוא בלתי נפרד מכל מה שאני מקבלת מההתנדבות. כשהתנדבתי באילן עם ילדים נכים למדתי להעריך כל אצבע שמקלידה עכשיו על המקלדת, וכל טיפה של רוק שמוחזקת לי בתוך הפה . למדתי מהם מהי אהבה אמיתית, תמה, שאינה תלויה בדבר, ומהן עיניים שמסוגלות לחייך גם אם הפה לא מסוגל לדבר.
כשהתנדבתי עם נשאי איידס למדתי להעריך מחדש את העולם החברתי שלי, את האפשרות ליצור מערכות יחסים בלי פחד מבידוד, ובעיקר – למדתי להעריך מחדש את העתיד ואת האופן שבו הוא נפרס בפניי באופן פתוח ובלתי מסתייג.
כשהתנדבתי באנו"ש הערצתי את בני הנוער האלה, שאומרים הכל באופן גלוי וישיר, בלי עכבות או צנזור פנימי, בלי לייפות ובלי לרַצות. למדתי מהם נחישות, מהאופן שבו הם ממשיכים הלאה גם כשהחיים מזמנים להם זבנגים. למדתי להעריך את הדברים הקטנים – כל חיוך על פניו של נער דכאוני, כל חמש דקות של שלווה אצל הנערה הסכיזופרנית, כל אמירת שלום הססנית מבעל החרדה החברתית. ואחר כך, כשחנכתי נערה אובדנית במשך שנתיים למדתי משהו על ענווה. למדתי שאני לא ארפא אותה, ולא אציל אותה מזרועותיו הלופתות של הדכאון, אבל אם מידי פעם אוכל לספק לה רגעים בהם המחשבה "אני רוצה למות" לא עוברת לה בראש – עשיתי הרבה.
גם מעגלי הנשים שהנחיתי חידדו לי עד כמה לתת ולקבל זה בדיוק אותו דבר, עד כמה הם בלתי נפרדים. אולי בגלל שאנחנו בלתי נפרדים, ולמרות שלפעמים הסרט הפנימי שלנו משקף לנו משהו אחר - כולנו רקמה אנושית אחת חיה. כשאנחנו נותנים למישהו אחר, אנחנו נותנים גם לעצמינו. כשאנחנו אוהבים מישהו אחר, אנחנו מלמדים גם את עצמינו אהבה מהי. כשאנחנו פותחים את הלב אל העולם - הלב נפתח.
וזאת ההזדמנות להזכיר את פורטל קשרי הקהילה, בניהולה של דנה ווהל, שייאפשר לעובדי מיקרוסופט להירשם לתוכניות ההתנדבות השונות. כמובן שאני משוחדת ולכן אני מעודדת אתכם להירשם לתוכנית ה- WiseKids. אני רואה בכך הזדמנות מדהימה - לגעת בחיים של אנשים בגיל כל כך צעיר ומשמעותי, ולפתוח להם עוד נתיב אפשרי לחיים. באים?