בהתהוות

לתת על ידי נגה

כבר כמה שנים שיש לי מנהג לקום בבוקר ולכתוב אסירויות תודה – לפחות עשרה דברים שהם לא מובנים מאליהם, לפחות עשרה דברים שאני מכירה ומוקירת תודה עליהם, שהם מתנות אמיתיות עבורי. לפעמים זה קל, במיוחד אם היה לי יום מוצלח, אם קרו לי דברים טובים, אם הרמזורים של החיים שלי היו ירוקים. לפעמים זה קשה יותר, במיוחד כשהגוף חולה, או כשהלב כואב, או כשהנפש מציקה. אבל תמיד אפשר, אם משתדלים, למצוא לפחות לפחות עשרה. כי באמת, אני לא צריכה ללכת רחוק כדי להבין שבורכתי. בורכתי בגג מעל ראשי, באוכל במקרר. בורכתי בכשרונות ובכישורים...

שוברת שתיקה על ידי נגה

לפני כמה חודשים, שי-לי ביקשה ממני לפתוח את הבלוג הזה ואני הזהרתי אותה שאני מזניחת בלוגים סדרתית, בדיוק באותה מידה שאני רוצחת עציצים סדרתית, בדיוק באותה מידה שיכולים לעבוד גם חצי שנה, שמונה מילימטרים של אבק ועשרה כיתובים של "בבקשה בבקשה בבקשה תשטפי אותי"/"דן מנו המלך" עד שאואיל בטובי להסיע את המכונית שלי אל תחנת השטיפה הקרובה. זה לא בהכרח נובע מעצלנות, או מדחיינות (למרות שבנסיבות מסוימות אני עשויה ללקות בשניהם), אלא מכך שבשביל לכתוב אני זקוקה לאיזה סטייט-אוף מיינד מסוים. בפנטזיות...