רוב החיים עברו עלי בסוג של פיצול אישיות. זה התחיל, כמו בכל הסאגות הפסיכולוגיות, בילדות. אבא שלי, בוגר הפקולטה לפיזיקה בטכניון, הושיב אותי בגיל 7 ולימד אותי איך לחפוף משולשים. אמא שלי, שבשנים האחרונות היא הילרית לכל דבר, הייתה מניחה עלי כוסות רוח. אבא לימד אותי על גרביטציה ושיקולי כוחות, ואמא פתחה לי צ'אקרות. אז מצד אחד פיתחתי משיכה כמעט פרברטית למשוואות, למספרים, לגרפים, ללוגיקה, לחוקיות ולסדר. ומצד שני פיתחתי סקרנות אובססיבית לא פחות לכל הקשור לנפש האדם (התנהגויות, דפוסים, רגשות, דינמיקות בינאישיות, והפרעות אישיות גבוליות), לגוף האדם (ריקוד ותנועתיות, מערכות פיסיולוגיות, ערוצים אנרגטים ופֵטיש בלתי מוסבר למחלות אקזוטיות), ולאומנות (כתיבה, ציור, תיאטרון, וזיופים מחרידים באמבטיה). תמיד אהבתי לדעת קצת על הרבה, תמיד אהבתי לגעת ולרפרף על כל דבר, תמיד אהבתי להסתקרן ולגלות עולמות אחרים. ותמיד, ליוו אותי ייסורי מצפון על כך שאני לא מצליחה לעשות משהו שבדרך כלל דורשים מאיתנו בגיל כזה או אחר - להתמקד.
אני מוצאת את עצמי תמיד - בין התזה בביו-אינפורמטיקה למעגלי הנשים, בין התיאטרון לחידות ההגיון, בין פעילות התנדבותית בעמותה כזו או אחרת לבין פורומים טכנולוגיים באינטרנט, בין מיקרוסופט לבין האשראם במדבר - מנסה למצוא את החיבור.
ארתור קסטלר, סופר, הוגה דעות פוליטי ופילוסוף חברתי, (ובין שאר עיסוקיו היה גם מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי), השתמש במושג בי-אסוציאציה על מנת לתאר תהליך יצירתי. הוא כתב שיצירה או חדשנות נוצרת כאשר אנחנו מוצאים דרך לקשר בין שני מושגים, רעיונות, מילים או אובייקטים שלכאורה אין ביניהם שום חוט מקשר. השבוע, כשהנחיתי סדנת יצירתיות למנחי קבוצות השתמשתי בפרקטיקה לחשיבה יצירתית קבוצתית הנגזרת מאותו הרעיון. שלושת הקבוצות קיבלו את אותה המשימה - לחשוב על רעיונות להפעלה בקבוצה על מנת להגביר את הגיבוש והאינטימיות.
המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות וכל אחת קיבלה אובייקט אקראי ליצור באמצעותו רעיונות. מה זה אובייקט אקראי? אובייקט אקראי יכול להיות מילה (כל מילה הנשלפת מהמילון, מהספר שאתם קוראים עכשיו או אפילו מהתנך), הוא יכול להיות חפץ (כדור טניס, אטב כביסה, מייבש שיער), הוא יכול להיות פריט מהנוף, ריח, צבע, אדם או אפילו שיר. המשימה של אחת הקבוצות, למשל, היתה לשלוף חפץ לא טריוויאלי מאחד התיקים (תפוז) ולקשר אותו לנושא (הפעלות להגברת אינטימיות בקבוצה). הזמן המוקצב היה חמש דקות בלבד, מה שהספיק לרשימה ארוכה של רעיונות וביניהם:
- דיון קבוצתי שבו נסתכל על המר, המתוק והחמוץ בכל אחד מהמשתתפים ובקבוצה בכלל.
- שימוש בזרעים של התפוז כדי להמחיש איך אפשר לזרוע זרעים של חום ואינטימיות בקבוצה.
- הסתכלות על הקבוצה כעל פלחים רבים ונפרדים שמתגבשים למשהו שלם.
- הכנה משותפת של סוכריות מקליפות הדר.
- שימוש בתפוז כבמקל דיבור להגברת ההקשבה ההדדית.
- הבאת כיבוד למפגשים.
- תפוח זהב - פעילות למציאת הזהב הפנימי בכל אחד.
- חלוקת המשתתפים לזוגות כשאחד מבני הזוג עוצם עיניים וצריך לנחש מה הוא ממשש לפי טקסטורות (ואז לתת לו קליפות תפוז).
- פעילות outdoor - נטיעה משותפת של עצי תפוזים.
- הצעת פעילות מיוחדת לחברת אורנג'.
התרגיל הזה, כפי שאתם שמים לב, אינו יוצר רעיונות מוגמרים, אבל הייתרון שלו הוא בספקטרום הגדול של הרעיונות שהוא מניב. אפשר בשלב השני לקחת את הרעיונות הבוסריים, או את חלקי הרעיונות ולפתח אותם הלאה. אפשר לקחת אובייקט אקראי נוסף ולהמשיך את תהליך הקישור, ואפשר להשתמש בכלים יצירתיים אחרים.
ואם מדברים על קישורים, תמיד כשאני מכירה אנשים חדשים מגיע שלב השאלה הזהה - אז מה את עושה בחיים? אני אף פעם לא יודעת איך לענות. כי מה באמת אני עושה בחיים? אני מהנדסת תוכנה? אני כותבת? אני מנחה? אני שחקנית? והרי הנה אני כותבת בלוג במסגרת העבודה, וכל הנחיית קבוצות היא גם קצת להיות על במה, ולתיאטרון הפלייבק שאני עוסקת בו יש גם איכויות תרפויטיות, ובצוות החדשנות אני משתדלת להביא מוטיבים גם מהעולמות ה"אחרים" שלי. אז מה בעצם אני עושה?
אולי ארתור קסטלר סיפק לי את התשובה האולטימטיבית- אני עוסקת בפולי-אסוציאציה!
חג שמיייח,
נגה