בהתהוות

פולי-סוציאציה על ידי נגה

רוב החיים עברו עלי בסוג של פיצול אישיות. זה התחיל, כמו בכל הסאגות הפסיכולוגיות, בילדות. אבא שלי, בוגר הפקולטה לפיזיקה בטכניון, הושיב אותי בגיל 7 ולימד אותי איך לחפוף משולשים. אמא שלי, שבשנים האחרונות היא הילרית לכל דבר, הייתה מניחה עלי כוסות רוח. אבא לימד אותי על גרביטציה ושיקולי כוחות, ואמא פתחה לי צ'אקרות. אז מצד אחד פיתחתי משיכה כמעט פרברטית למשוואות, למספרים, לגרפים, ללוגיקה, לחוקיות ולסדר. ומצד שני פיתחתי סקרנות אובססיבית לא פחות לכל הקשור לנפש האדם (התנהגויות, דפוסים, רגשות, דינמיקות בינאישיות...

בלי אבל על ידי נגה

לאבל יש הרבה שמות. קוראים לו גם המבקר, הצנזור, השופט, או אדון זה-לא מספיק. הוא מהווה את מקלקל המסיבות האולטימטיבי, והמקל בגלגלי כל כרכרה יצירתית. יש לו מבחר משפטי מפתח שהוא לוחש לנו: "אבל זה לא מספיק טוב" "אבל אני לא מוכשר/ת בזה" "אבל זה לא התחום שלי" "אבל אני לא אדם יצירתי" "אבל אם זה לא מושלם אז עדיף לא להתחיל" "אבל יותר טוב כלום מכמעט" "אבל מאוחר מדי להתחיל עכשיו" "אבל אני לא יכול/ה" "אבל אין סיכוי שזה ילך"...