ה- innovations lab בישראל היא קבוצה חדשה יחסית ולכן אנחנו נמצאים עדיין בשלב הניסוי והטעייה, בין היתר בהקשר של אילו מתודולוגיות עבודה ימקסמו את הרוח היצירתית והחדשנית. במסגרת הגישה האקספרימנטלית הזאת הוכרז בשבוע שעבר על out of the box week. המשמעות בפועל היתה שכל העבודה השוטפת הוקפאה, כל הישיבות בוטלו, וכל חבר בצוות קיבל הוראה חד משמעית - תעשה מה שבא לך, ובתנאי שיהיה לך מה להציג בסוף השבוע. אתמול, בישיבת הצגת התוצרים שמחנו לגלות שזה בדיוק מה שקרה - לכולם היה מה להציג, וכולם באמת עשו מה שבא להם, ועשו זאת בהתלהבות רבה. זאת היתה עוד המחשה של הגיוון של ה"לבורנטים" שלנו - רפרטואר הנושאים נע בין נושאי האבטחה והפרסום לבין כל המילים שנגמרות באות איי: AI, BI, UI. התענוג הצרוף הזה הזכיר לי שהמוח האנושי יכול ללכת לאלף ואחד כיוונים אם רק אומרים לו להתעלם במכוון מהגדר.
כמובן שזה כיף לצאת מהקופסה - כולנו חיכינו בצעירותנו (אויש, מה זה אומר עלי אם התחלתי להגיד מילים כמו "בצעירותנו"?) (אויש, מה זה אומר עלי אם התחלתי להגיד מילים כמו "אויש"??) בכמיהה רבה לחופש הגדול. אבל בסביבות אמצע אוגוסט, לרובינו כבר דגדג לחזור אל ספסל הלימודים. כולנו מחכים לפעמים לסוף השבוע או ליום חופש, אבל נסו לחשוב על תקופת האבטלה האחרונה שלכם - באמת היה כל כך כיף? גם בשבוע השלישי? בטיולים האחרונים שלי קיטרתי על העובדה שיש לי כרטיס עם תאריך חזרה, אבל תכלס - זה לא גרם לי ליהנות פחות, אלא גרם להעריך אפילו יותר כל שאיפה של חופש מתוק. אז נכון שהנדירות מעלה את הערך של דברים, בניגוד לשפע אינסופי שעושה להם אינפלציה. אבל יש פה עוד משהו.
אני מאמינה שכל תהליך יצירתי נתמך ע"י גבולות. בשיעור הראשון של קורס כתיבה שעשיתי פעם נתנו לנו הנחייה לכתוב סיפור, כל סיפור. יצא לי קטע בינוני ואנמי שלא הצליח לרגש אפילו אותי (ומדובר על בחורה שבכתה פעם בפרק של "חברים"!!). בשבוע שאחר כך נתנו לנו הנחייה לכתוב סיפור, כל סיפור, ובתנאי שכל התיאורים בו יהיו סביב רק אחד מחמשת החושים. זה הניב אצלי את אחד הקטעים היותר אותנטים, חדים ומדויקים שכתבתי (בחרתי בחוש הריח, אגב). גם בתיאטרון, תרגילי האימפרוביזציה המעניינים ביותר הם אלה שיש בהם מגבלה או הכתב מסוימים (אל תשתמש ביד, אל תשתמש במילים מגוף שני, ניהול דיאלוגים לפי אותיות הא-ב וכו'). וכשהייתי נאמנה לתפריט הנטורופטי (ע"י שלושה פוסטים ושמונים שנות דור מנטליות אחורה) היצירתיות שלי בבישול הגיעה לשיאים חדשים.
וגם ב out of the box week, שהוא לכאורה פתוח לרווחה וחסר גבולות, היה לנו תיחום מאוד ברור - מימד הזמן. יצאנו מהקופסה ונשארנו בתוך קופסה אחרת- צבעונית, מרווחת, מלאת אפשרויות אבל מאוד מוגדרת - קופסה של חמישה ימים. במסגרת הנסוי ותהייה (שזה האיות המועדף עלי), עולות בי כמה תהיות:
1. מה בדיוק ההשפעה של אילוצים על היצירה שלנו? האם אנחנו באמת זקוקים לקופסאות האלה?
2. ברור שתהליכים יצירתיים מתרחשים גם באופן ספונטני (ע"ע המצאות של ילדים, זעקות "יוריקה" במקלחת, ומכתש רמון) - ולכן מה ההשפעה של הנחייה יזומה להיות יצירתי, ועוד באופן מרוכז. מנסיוני, אגב, ובעיקר בכל מה שקשור לכתיבה, החלק הקשה ביותר הוא בדרך כלל להושיב את עצמי. כשאני מצליחה לעשות את זה, בדרך כלל יצא משהו, ולפעמים אפילו יצא משהו טוב. האם יצירתיות היא אוסף של רגעי השראה? או של עבודה שוטפת? או של כוונה עמוקה? או של תרגול?
3. עד כמה מכוונות למטרה מסייעת לתהליך יצירתי? באיזור יום שני ערן הציע לי להתחיל מהסוף - לדמיין מה הייתי רוצה להציג לקבוצה בסוף השבוע ולהתקדם לכיוון. אישית, גיליתי השבוע שמה שעזר לי היה אסטרטגיה קצת שונה - להתבדר בחצי השבוע הראשון לכל כיוון אפשרי, לעוף בין אסוציאציות, ולהתכנס לקראת הסוף למשהו יותר קונקרטי. או אם נחזור פוסט אחד אחורה (ואני חזקה היום ברפרנסים אל עצמי) - לשוטט ברחובות ואז לחזור אל הקופסה.
אני מניחה שאין תשובות של נכון או לא נכון על אף אחת מהשאלות, ושמדובר בהעדפות שהן גם אינדיבידואליות וגם מאוד דינמיות. מה שכן, כל השבוע הזה עורר בי נוסטלגיה מתוקה אל האיש שהוא הכי מחוץ לקופסה שאני מכירה ושמלווה אותי כבר שנים. ולכן אסיים בציטוט:
"....הטיעון הולך כך: 'אני מסרב להוכיח שאני קיים' אומר אלוהים 'שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום'
'אבל,' אומר האדם, 'דג הבבל מסגיר אותך, לא? לא מתקבל על הדעת שהתפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מ.ש.ל'
'אוה,אלוהים' אומר אלוהים, 'על זה לא חשבתי.' ובו במקום מתפוגג בעננת היגיון.
'אה, זה היה קל,' אומר האדם, ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן ונהרג במעבר החצייה הקרוב... "
[דאגלס אדאמס, מתוך המדריך הטרמפיסט לגלקסיה]
שניפגש בשמחות, בקופסאות ומחוצה להן...
נגה