26.08.01 – יום ראשון, סביבות השעה 5 וברדיו מדווחים על הרוג בפיגוע ירי בשטחים. ומה המחשבה הראשונה שעוברת בראש? טוב נו, פיגועים כאלה יש כל יום. אין פה משהו מיוחד.

באותו זמן עבדתי במשרד הבטחון בעבודת סטודנטים, והגעתי למשמרת ערב כרגיל. חצי שעה לאחר מכן אבא שלי מתקשר: “מאיה, היה פיגוע ירי ליד טול כרם ודבל’ה לא עונה בפלאפון”. אני לא יכולה לתאר במדויק מה קרה לאחר מכן, אבל את הרגע הזה שבו נאמר לי השם “דב רוזמן” כשם ההרוג הוא רגע שאני לעולם לא אשכח.

דבל’ה היה הדוד האהוב שהייתי רואה לפחות פעמיים ביום (כשגרים במרחק בניין אחד רואים הרבה אחד את השני). בצבא הוא היה מקפיץ אותי כל בוקר לבסיס (ותמיד היה שוכח לבטל את האיתות שמאלה…) ומחכה לי בסוף היום. את ארוחות השחיתות והספייר-ריבס קשה לשכוח (וגם את רוג’ר…) ובכלל את שמחת החיים והחיוך הגדול.

7 שנים אחרי ומה שנשאר זה להתגעגע. ואני לרגע לא יכולה לרגע לדמיין מה דודה שלי, אילנה, מרגישה כל יום, או מה עובר על בני הדודים שלי, ערן, מימי ומיטל...

מי שרוצה לדעת קצת יותר יכול להכנס לדיווחים היבשים מהתקופה: Ynet, אתר הארץ.