יש משהו ב-twitter שמאפשר לי לחוות נתינה בצורה שאף כלי אחר ב-web לא אפשר לי עד היום. לא facebook, לא הבלוג ולא כל שאר האתרים הטרנדיים.
רקע:
אני חולה.
לא משהו קריטי (קשה לי להגיד את זה כהיפוכונדר). כואב לי הגרון והראש ואני מרגיש די סמרטוט.
זוגתי המקסימה החליטה לקחת את הילדים לאחותי כדי לאפשר לי כמה שעות של מנוחה.
נשכבתי לי במסכנות מול הטלוויזיה בתקווה שאוכל להעביר את הזמן במנוחה תוך כדי צפייה במשהו מעניין.
ואז החלטתי לבקש את עזרתם של חברי ב-twitter. פרסמתי את ההודעה הבאה:
no one wants to help a sick man? looking for something good to watch on the web
מעבר לאיחולי החלמה, קיבלתי כמה המלצות מצוינות כמו זאת של עומר פרצ'יק, שהציע לי לצפות בראיון הבא של Chris Anderson בנושא הספר החדש שלו Free (ממליץ בחום).
אז פתחתי את המדיה סנטר, נכנסתי ללינק וצפיתי בראיון המרתק.
מה למדתי מהניסיון הזה?
המושג "חבר" מקבל משמעות חדשה בעולם הדיגיטלי.
אנשים שאני לא תמיד מכיר אישית בצורה טובה, מתעניינים בי ומנסים לעזור לי.
הבלוג זה מקום פחות מחייב מכיוון שרוב הקוראים אנונימיים.
Twitter, שמאפשר בין היתר לספר לחברים שלי מה אני עושה ואיך אני מרגיש, הוא הכלי שפותח להם פתח לעודד ולתת עצה טובה.
זאת יכולה להיות עצה למקום בילוי, למסעדה (אתמול המלצתי ליוסי על מקום טוב לארוחת בוקר והוא ישר פרסם תמונות מהמסעדה דרך ה-iPhone שלו) או קטע וידאו מעורר מחשבה.
התמכרתי לסוג הזה של קשר עם חברים חדשים כמו שאני מכור לקשר שיש לי עם חברים וותיקים.
אפשר להציע לכם חברות? הנה הקישור ל-twitter שלי. לחיצה קטנה על follow והקשר ביננו יתחיל להתפתח.