אזהרה: אני במצב רוח נוסטלגי.
די הופתעתי מהתגובות לפוסט הקודם... במיוחד מכיוון שפתאום חטפתי גל נוסטלגיה לגבי תחילת הרומן שלי עם עולם המחשבים.
לא נראה לי שזה יעניין מישהו אבל אני במצב רוח נוסטלגי ולכן הנה זה מגיע...
היה זה יום חורפי וגשום (האמת, אין לי מושג איזה יום זה היה אבל זה נשמע טוב).
אני חושב שהייתי בן 11 או 12. בשכונה שלי נפתח קורס מחשבים מטעם גמנסיה הרצליה.
מכיוון השעה של החוג הייתה בדיוק בשעה של חוג הג'ודו שבו השתתפתי, קפצתי על המציאה. העיקר לא לחטוף יותר מכות (בתשלום).
נדמה לי שלמדנו Basic במשך מספר שבועות ואז לקחו אותנו למחשבי ה-PDP11 שהיו בגמנסיה.
לקח לי בדיוק 5 דקות כדי להבין שמצאתי את התחום שבו ארצה לעסוק במשך כל ימי חיי.
ואז חבר שלי מבית הספר קיבל את המחשב Spectrum של Sinclair. זאת היתה התרגשות גדולה. ישבנו מול המחשב הזה וכל פעם שהצלחנו לעשות משהו אמרנו "וואו" ועצרנו להירגע...
באותה תקופה, בכל חופש, הייתי נוסע באוטובוס לדיזינגוף סנטר לחנות המחשבים (זאת היתה באג?). התחילו לצאת מחשבי Apple, Commodore ועוד.
זאת היתה התקופה של:
10 Print "Lior"
20 Goto 10
אחרי תחנונים רבים, שכנעתי את ההורים שלי לקנות לי מחשב Apple II. כשהוא הגיע, לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות....
אחרי שנה בערך, התחלתי לעבוד בחופשות כמוכר מחשבים בחנות המחשבים דינמיק שהיתה בקניון איילון. אז אמצעי התקשורת היה מודם 300 באוד (אם אני זוכר נכון).
בגיל 14 בערך החלטתי להקים BBS... זה היה מחשב שמחובר לקו טלפון ייעודי ומקבל שיחות מאנשים אחרים. קראו לו The Headquarters BBS. אני הייתי ה-Sysop.... איזו תקופה... שם הכרתי חברים טובים, אחד מהם חבר טוב עד היום (ערן, מה קורה בסן פרנסיסקו?).
החוויות האלה עיצבו את ההרגשה שיש לי עד היום מכל חידוש טכנולוגי. כמו בגיל 11, גם היום, כשאני רואה משהו חדש, הלב שלי מחסיר פעימה ואני אומר "וואו".
זהו... עד כאן הנוסטלגיה המיותרת. מבטיח שזה לא יקרה שוב בקרוב.
סליחה ותודה.