מחשבות בנושא טכנולוגיה ושיווק

מאיה: אבא?

אני: מה?

מאיה: איך משיגים ענבים?

אני: מה?!

מאיה: איך משיגים ענבים? אמא אמרה שביום שבת נלך לראות איך משיגים ענבים.

אני: לא ממש. נלך לראות איך מוסקים זיתים.

פרשת הפיטורים של אורן פרנק (שאותו אני מכיר ומעריך) בגלל הבלוג שלו הסעירה את הברנז'ה בשבועים החולפים.  כתבו על זה המון אבל אני לא זוכר שראיתי התייחסות להשפעה שיש לפרשה הזאת על תרבות הבלוגים בישראל.

ספירה מהירה מראה שיש כ-20 עובדי מקאן בקפה TheMarker ועוד כ-5 ממקאן דיגיטל. לרובם יש בלוג. על מה הם צריכים לחשוב עכשיו לפני שהם חוזרים לבלוג שלהם? האמת, אני במקומם הייתי זונח את הבלוג שלי.

אבל אם נשים אותם רגע בצד, מה המסר שמקבלים מנכ"לים אחרים שקוראים את כל הפרסומים על הפרשה הזאת? גם אם אין להם בלוג אישי, אני מניח שיש מישהו בקבוצת השיווק של לא מעט חברות גדולות שמנסה לקדם מהלך של כניסה לעולם הבלוגים. המסר שהם מקבלים הוא  שעדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.

מה יחשבו בלוגרים שיש להם מקום עבודה קבוע? אם פיטרו מנכ"ל בגלל הבלוג, האם יהיה הרבה יותר קל לפטר אותם?!

אני מודה שכאשר ביל גייטס שלח לפני כמה שנים email לעובדים שמעודד אותם לפתוח בלוג גם אני אמרתי לעצמי "הוא השתגע?" (בפוסט "10 סיבות למה חברות עסקיות לע צריכות לעודד בלוגים" כתבתי בדיוק על זה).

בעידן שבו יש המוני אנשים שכותבים על החוויות והרגשות שלהם וכאשר המידע נמצא במרחק של חיפוש באורך 0.3 השניה, האם לא עדיף לכל חברה להוביל ולנהל ישירות את הקשר עם לקוחותיה?

במיקרוסופט הגענו למסקנה שטוב יותר לחברה המצב שבו אנחנו מדברים בגובה העיניים, בכנות ובישירות עם הלקוחות שלנו. זה לא "בזבוז זמן" וזה לא צריך להיות מסוכן. נכון, אנחנו חייבים להפעיל שיקול דעת, בדיוק כמו שאנחנו עושים כשאנחנו מעבירים הרצאה או כותבים email. אבל אני רוצה להאמין שבזכות שיקול הדעת שלנו אנחנו מקבלים שכר...

העניין הוא שהפרשה הזאת משדרת לכולם את המסר ההפוך...

בארה"ב המצב שונה לחלוטין. חופש הביטוי עומד שם מעל הכל. הנה לדוגמא הבלוג Mini Microsoft. בלוג של עובד מיקרוסופט שלא חוסך ביקורת (אינטליגנטית ומנומקת) כלפי החברה. הבלוגר הזה אף המליץ לסטיב באלמר להתפטר ויצא נגד שיטת התגמול שהיתה נהוגה בחברה (שיטה שהשתנתה לא מעט בגלל הביקורת שהתחילה בבלוג הזה).

האם יגיע בקרוב היום שעובד חברה ישראלית גדולה יוכל לכתוב בלוג חופשי, ללא הצורך להסתתר מאחורי זהות בדויה, שבו יוכל להעביר על בסיס קבוע ביקורת נוקבת כלפי החברה בה הוא עובד?

חומר למחשבה...

מזה מספר חודשים שאני חושב לעצמי שמשהו חסר לי בסלון...

אולי כורסת טלוויזיה?...

אולי תמונה חדשה לתלות על הקיר?...

ואז ראיתי את המסך הזה של סמסונג בעובי 10 מ"מ.

בינגו.

(מקור – fosfor gadgets)

חזרנו מהצפון. הנה שלושה דברים שלמדתי:

1. מרצה שרוצה להיראות כאילו והוא מעודכן חייב להגיד לפחות 3 פעמים facebook במהלך ההרצאה שלו. בכלל, בפסטיבל היו יותר אנשים מתעשיית האינטרנט מאשר כל מכל תחום אחר...

2. גן השעשועים שליד הפסטיבל לא משהו.

3. המסעדה החביבה על באי הפסטיבל היא ללא ספק אלבאבור שנמצאת בדרך חזרה למרכז. פשוט תענוג.

בכל מקרה, נענע 10 סיקרו את הפסטיבל בצורה מצוינת. הוידאו נמצא כאן.

הגענו לצפון.

כנראה שלא סתם קוראים לזה לפסטיבל. מאיה מאוד נהנית. היא כבר אלופה במינגלינג (לוחצת יד לכל מי שהיא פוגשת)

מידי פעם יש הופעה של מתופפים, תקיעה בשופר ועוד. מה יותר צריך לבקש?

נענע10 עשו שקיות נענע. חמוד.

אנחנו בצימר (מפתיע לטובה) בקיבוץ איילת השחר.

הנה כמה הודעות חשובות לחברי הקיבוץ.

ראשית, חומי מוסר משהו חשוב לחברים:

משבר השידורים של yes בגרסה הקיבוצניקית. אני מקווה שיש לחומי יועץ תקשורת טוב, שיעזור לו להתמודד עם חברי הקיבוץ הזועמים.

בנוסף, אם למישהו יש שופל או משאית מיותרים (כאילו דה?!), יש להם שימוש:

ולסיום, הסיור במחלבה תוך כדי החליבה מאוד ריגש את מאיה. רק שהיה שם שלט שלא כל כך הבנתי – הפרות ממליטות לפני, באמצע ובסוף החליבה? מזל שיש סקריפר...

עדכונים נוספים מחר.

אני בדרך לראש פינה, לפסטיבל הטלוויזיה והקולנוע.

אם בשנה שעברה העברתי שם הרצאה, השנה אני מגיע בתפקיד מעט שונה – בייביסיטר.

התוכניות לבייביסיטר למאיה התבטלו ברגע האחרון. מכיוון שזוגתי צריכה להיות בפסטיבל במסגרת עבודתה, התפקיד שלי הוא לבדר את מאיה.

אם מישהו רוצה לשמוע את ההרצאה "אבא, תראה לי אותי בטלוויזיה!", המרצה תהיה ככל הנראה בגן השעשועים שבקרבת הפסטיבל.

עיצוב יצירתי מבית היוצר של קבוצת מעצבים מיפן.

אזהרה: אני במצב רוח נוסטלגי.

די הופתעתי מהתגובות לפוסט הקודם... במיוחד מכיוון שפתאום חטפתי גל נוסטלגיה לגבי תחילת הרומן שלי עם עולם המחשבים.

לא נראה לי שזה יעניין מישהו אבל אני במצב רוח נוסטלגי ולכן הנה זה מגיע...

היה זה יום חורפי וגשום (האמת, אין לי מושג איזה יום זה היה אבל זה נשמע טוב).

אני חושב שהייתי בן 11 או 12. בשכונה שלי נפתח קורס מחשבים מטעם גמנסיה הרצליה.

מכיוון השעה של החוג הייתה בדיוק בשעה של חוג הג'ודו שבו השתתפתי, קפצתי על המציאה. העיקר לא לחטוף יותר מכות (בתשלום).

נדמה לי שלמדנו Basic במשך מספר שבועות ואז לקחו אותנו למחשבי ה-PDP11 שהיו בגמנסיה.

לקח לי בדיוק 5 דקות כדי להבין שמצאתי את התחום שבו ארצה לעסוק במשך כל ימי חיי.

ואז חבר שלי מבית הספר קיבל את המחשב Spectrum של Sinclair. זאת היתה התרגשות גדולה. ישבנו מול המחשב הזה וכל פעם שהצלחנו לעשות משהו אמרנו "וואו" ועצרנו להירגע...

באותה תקופה, בכל חופש, הייתי נוסע באוטובוס לדיזינגוף סנטר לחנות המחשבים (זאת היתה באג?). התחילו לצאת מחשבי Apple, Commodore ועוד.

זאת היתה התקופה של:

10 Print "Lior"

20 Goto 10

אחרי תחנונים רבים, שכנעתי את ההורים שלי לקנות לי מחשב Apple II. כשהוא הגיע, לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות....

אחרי שנה בערך, התחלתי לעבוד בחופשות כמוכר מחשבים בחנות המחשבים דינמיק שהיתה בקניון איילון. אז אמצעי התקשורת היה מודם 300 באוד (אם אני זוכר נכון).

בגיל 14 בערך החלטתי להקים BBS... זה היה מחשב שמחובר לקו טלפון ייעודי ומקבל שיחות מאנשים אחרים. קראו לו The Headquarters BBS. אני הייתי ה-Sysop.... איזו תקופה... שם הכרתי חברים טובים, אחד מהם חבר טוב עד היום (ערן, מה קורה בסן פרנסיסקו?).

החוויות האלה עיצבו את ההרגשה שיש לי עד היום מכל חידוש טכנולוגי. כמו בגיל 11, גם היום, כשאני רואה משהו חדש, הלב שלי מחסיר פעימה ואני אומר "וואו".

זהו... עד כאן הנוסטלגיה המיותרת. מבטיח שזה לא יקרה שוב בקרוב.

סליחה ותודה.

שיחות על מחשבים עם ילדים ובני נוער תמיד מרתקות אותי. החבר'ה הצעירים שנולדו אל תוך המהפכה תופסים את המחשב והאינטרנט כאילו וזה איבר בגוף שלהם.

נועם, אחיין שלי, חגג בר מצווה בשבוע שעבר. הוא סיפר לי ש-15-20 חלונות מסנג'ר פועלים בו זמנית זה משהו בהחלט סביר... קשה היה לי להאמין, אבל זה המצב.

הכתבה הזאת ששודרה בחדשות 10 בסוף השבוע מרתקת לטעמי. היא מאפשרת הצצה לדרך שבה האינטרנט שינה את הדרך שבה תלמידים לומדים. למי שלא ראה, זה בהחלט שווה צפייה.

היום בפילאטיס עשינו תרגיל חדש שנקרא תרגיל הסנדוויץ.

ניסיתי לחשוב איזה סנדוויצ’ים אני אוהב...

חשבתי וחשבתי....

ושוב חשבתי....

והאמת... אני לא אוהב סנדוויצ'ים!

אז עברנו לתרגילי צלעות.

מזל.

אתמול זוגתי היקרה הטילה עלי משימה: "אתה אחראי על מסיבת יום ההולדת של מאיה!".

הפעם אפילו הנשימות שלמדתי בפילאטיס לא עזרו לי. הדם ירד לי מהפנים וחשבתי איזה כדור יכול להחזיר את קצב פעימות הלב שלי לקצב תקין...

מי שמכיר אותי יודע שהייתי שותף לכמה הפקות לא קטנות בחיים שלי. אבל מה זה להפיק את הביקור של ביל גייטס לעומת יום הולדת 4 למאיה?

אז אחרי שישנתי על זה לילה קמתי מלא מוטיבציה להצליח במשימה.

ואז חשבתי לעצמי מה עכשיו? אין לי חברת הפקה... מה, הכל על הכתפיים שלי?

אני חברת ההפקה?!....

אבל אז הגיע הרעיון: אולי יש כאן כמה אנשים שכבר למדו להכיר את מאיה ומחבבים אותה?... אנשים יקרים, רוצים לעזור לי?... זה הרי יהיה רגע מבחן קריטי לאיכות האבהות שלי, לא?

כמו שלמדתי, כדי שתבינו במה מדובר אני צריך לכתוב בריף, נכון? אז הנה הוא:

אתם מוזמנים להגיב... תודה מראש ממאיה וממני.

Yesterday, our Israeli R&D center hosted an event about the future of communications.

I had a chance to talk with Jeff Pulver about his favorite gadgets. He also shared with me his insights from using social networking web-sites such as facebook and twitter.

Usually I write my posts in Hebrew, but this time I'm writing in English so that I can thank Jeff for taking the time to share his insights with Israeli community at blogs.microsoft.co.il. Thanks Jeff!

Here's the video:

היום אירחנו באודיטוריום שלנו את החברים ממרכז הפיתוח של מיקרוסופט בישראל (ILDC). משה ליכטמן הנחה את האירוע שעסק בעתיד תחום שירותי התקשורת.

הגיעו הרבה בכירים מחו"ל ומהארץ בניהם David Vaskevitch, ה-CTO של מיקרוסופט שנתן הרצאה מרתקת ומלאה בהשראה (אשתדל להעלות את הוידאו של ההרצאה שלו לכאן). היה פשוט תענוג צרוף.

בנוסף הגיעו ראשי תעשיית הסלולר, יוסי ורדי ואורחים מכובדים נוספים. בניהם היה גם Jeff Pulver. ישבתי איתו לשיחה קצרה על גאדג'טים ורשתות חברתיות (אשתדל להעלות את הוידאו מחר).

הגיעו גם הרבה עיתונאים כך שאני מניח תהיה חשיפה נאה למה שהתרחש כאן בצורה יותר מעמיקה. בינתיים, הנה כמה תמונות...