יפה מצדו של סשה שהעלה שוב מן האוב את הנושא החשוב הזה, שמשום מה רבים לא מכירים. ETW הוא חלק מובנה מהתשתית של מערכת ההפעלה חלונות לדורותיה, כבר הרבה שנים. זה נושא שכבר התיחסתי אליו בעבר בבלוג שלי וגם הרצתי עליו במפגשי קבוצת המשתמשים של C#++ יותר מפעם אחת, גם בהרצאה שלי על Instrumentation ב 16/06/2005 (כן 2005) וגם בהרצאה שלי ב 21/2/2007.

מסתבר שגם בחו"ל הנושא הזה לא מוכר, הרצתי על הנושא הזה  בדיוק לפני שבוע ב SDWest2008 בעמק הסיליקון בארה"ב, והרבה פנו אלי בסוף ההרצאה ואמרו שזו פעם ראשונה שהם שומעים על הנושא החשוב הזה. אנשים בונים מערכות שלמות של Logging ו Tracing ומשלבים אותם בתכנה שלהם, במקום להשתמש בתשתית המובנה של מערכת ההפעלה לצורך זה. המוטו הוא כמובן למה להשתמש בדבר קיים אם אפשר להמציא את הגלגל מחדש.

לקראת ויסטה ו Windows Server 2008 כל המנגנון עבר ניתוח קוסמטי, שכולל תוספת פורמט ל XML וכלים חמודים נוספים, שסשה מתאר בצורה יפה בבלוג שלו, וכל המוסיף גורע. הבעיה היא שכל הצעצועים החדשים הללו עובדים, אך ורק, בתנאי שאתה יכול להבטיח באופן מוחלט, שהתכנה שלך תרוץ אך ורק על Vista ועל Windows Server 2008. מה שאומר, שכל הצעצועים החדשים הללו הינם חסרי תועלת באופן פרקטי, ברוב סביבות העבודה, עד אשר אחוזי החדירה של ויסטה ו windows server 2008 יהיו הרבה יותר משמעותיים ממה שהם כרגע (דהינו עוד שנה שנתיים).

אני מאד דוחף שימוש ב ETW אצל הלקוחות שלי. אלה מהם, שהם בסביבה ארגונית, ויש להם שליטה על מערכת ההפעלה שבה ירוץ היישום שאותו הם כותבים. מקבלים ממני המלצה חמה להשתמש בסט ה API החדש ובכלים החדשים (שהם באמת יותר פשוטים ונוחים מהמערכת הישנה יותר). לאלה שאין להם את הפריבילגיה הזו, אני ממליץ להשתמש בסט ה API הישן, שנתמך בצורה מלאה גם ב Vista וגם ב Windows server 2008.

כל מה שאתה צריך לעשות כדי להפוך את היישום שלך ל Provider של ETW זה שלוש קריאות של API, השאר מובנה במערכת ההפעלה. ניתן גם להשתמש בזה בקלות רבה (כמו שהראתי והדגמתי בהרצאה שלי ב SDWest2008) מתוך יישומי דוט נט.

כנראה שמישהו עשה לי עין רעה או שנפלתי על יום המזל שלי.

החליפו את השעון בקליפורניה בלילה מחורף לקייץ. הזמנתי השכמה ל 5:00, קיבלתי אותה ב 6:00, כי שכחו במלון לכוון מחדש את השעון של מערכת ההשכמה. בסביבות 6:30 ראיתי שהשעון ב TV מצביע על השעה הלא נכונה, התקשרתי לקבלה ומצאתי את עצמי בשעה איחור. למזלי הטיסה הראשונה היא מסן חוזה ללוס אנגלס וזו טיסה פנימית לא לחוצה, כך שגם שהגעתי לשדה מאוחר ממה שתכננתי, עדיין היה מספיק זמן לטיסה והצלחתי לעלות על המטוס בזמן. התחלה יפה.

המטוס יצא מהשער בזמן אבל במקום להמריא הלך לנוח בחניה אחרת, כשכל הנוסעים קשורים בפנים והמנועים עובדים. מסתבר שיש ערפל בלוס אנגלס. מאחר ושדה התעופה של סאן חוזה לא יעצור את עצמו בגלל ערפל בלוס אנגלס, המטוס היה צריך לפנות את ה Gate למטוס אחר. מה אני אגיד לכם, התחיל טוב המשיך טוב. כמובן שהטייס הסביר לנו את הכל ואמר שהעיכוב יהיה שעתיים בערך אולי יותר אולי פחות. אני עם טיסת המשך בינלאומית, יושב על הקרקע ומסתכל על הנוף של השדה, מהקרקע. למזלי הערפל התפנה לאחר שעה בלבד כך שיצאנו לדרך באיחור של שעה בלבד.

לוס אנגלס, כדי להגיע לטרמינל הבינלאומי מהטרמינל הפנימי, אתה יוצא מהאזור הסטרילי וצריך לעבור שוב את כל הבדיקות. היה תור גדול והיו לי עוד שלוש שעות, אז עצרתי באזור המזון למנוחה ואכלתי משהו. הסתבר שזו היתה טעות שאחר כך אצטער עליה רבות. ותיקי השדה יודעים לומר שמשום מה כל הטיסות הבינלאומיות יוצאות מלוס אנגלס באותה שעה. מאחר וכל הנוסעים צריכים לעבור את בדיקת הבטחון, התור ענק והולך וגדל עם הזמן. שסימתי את הארוחה והלכתי לתור, הסתבר לי שהתור גדל אקספוננציאלית ולמעשה בגלל חוסר מקום הוציאו אפילו את התור החוצה לשמש, והוא כמעט הקיף את המבנה של הטרמינל. מיותר להגיד שאם הייתי נכנס ישר פנימה ומחפש אוכל באזור הסטרילי במקום בחוץ, הייתי כבר מזמן בפנים (דרך אגב, לא היה אוכל באזור הסטרילי). אז אתה מטייל לך בעליזות ברחבי השדה, עם כל התור לבדיקות הבטחוניות, ורואה לאט לאט, איך הטיסה של אלעל לארץ מתקדמת למעלה בלוח הטיסות, ואתה עדיין מחוץ לאזור הסטרילי.

בסוף הגעתי לבדיקות הבטחון, נעליים, חגורה, מחשב, ושוטר מנומס לוקח אותי הצידה בתקיפות אמריקאית מנומסת טיפוסית. מסתבר שהתיק שלי חשוד ועצרו אותו לבדיקה מיוחדת. בנימוס ובתקיפות פרקו את התיק שלי לגורמים והעבירו חלק חלק במכונה. בינתיים הטיסה כבר כמעט בראש הלוח ואני על הפנים. אז לאחר שפרקו את התיק לגורמים, הסתבר להם שהאוביקט החשוד היה חבילת כרטיסי הביקור שלי. יופי, אמרו לי יפה תודה ושלחו אותי להתלבש וללכת סוף סוף ל Gate.

עדיין היה זמן לפני העליה למטוס, אז ישבתי לעבוד קצת על המחשב. חיפשתי שקע חשמלי פנוי (היו הרבה נוסעים עם ניידים) וכשסוף סוף מצאתי מקום פנוי, גיליתי שהשארתי את הספק של המחשב בחדר במלון, בגלל הלחץ שהיה לי באריזה על הבוקר (שינו את השעון כבר אמרתי ?). יופי, לך תחזור לסן חוזה בגלל ספק. עברתי לנוהל חסכון בחשמל.

סוף סוף עליה למטוס, ואז הסתבר שבאופן מיסתורי היתה חסרה לי על הכרטיס חותמת של הבטחון הישראלי. הפכתי מייד לאויב הציבור מספר אחד, לקחו אותי לפינה, הפעם בעברית לשם שינוי ותחקרו אותי ארוכות. הצלחתי לשכנע אותם שזה לא אני ושאין לי אחות, ובסוף אישרו לי לעלות למטוס קצת לפני ההמראה.

אחר כך 14 שעות טיסה (כאב תחת כבר אמרתי ?) אפילו הסרטים היו אותם סרטים שהיו בטיסה הלוך, כך שלא היה לי איך להעביר את הזמן.

אם חשבתם שבזה נגמר לי המזל הטוב, אז טעיתם. שהגעתי לארץ הסתבר שאיבדו את המזודה שלי, אי שם בין סאן חוזה ללוס אנגלס והייתי צריך למלא את כל הטופסולוגיה של אבדן מזודה ולהתעכב עוד קצת.

אין ספק שזה היה יום המזל שלי. אני הולך לפזר מלח מסביב למיטה שלי הלילה ליתר בטחון.

נשארתי יום נוסף לאחר גמר הכנס לפגישות עם לקוחות ולקוחות פוטנציאליים ונשארו לי כמה שעות פנויות, אז החלטתי לעשות מעשה והלכתי לבקר ב Fry's בחנות הגדולה שלהם בעמק הסיליקון (יש להם גם חנות קטנה בסביבה). אתה נכנס למשהו שנראה כמו סופרמרקט ענק עם עגלות והכל ומתחיל להעמיס מה שאתה רוצה, רק שהכל שם זה מוצרי חשמל, צילום, שמע, מחשבים ורכיבים. החנות ענקית ולקח לי שלוש שעות לעבור עליה במסרק צפוף. 

למה אין לנו חנות כזו בארץ. כל מה שרק חיפשתי אי פעם בארץ שעות ולא מצאתי, מונח שם בערמות על המדפים, רק קח. דיסקים קשיחים 7200 RPM בגודל של ניידים (שעד היום אני לא מצליח למצוא בארץ בגודל שאני רוצה), קיטים לכבלים, ראוטרים, נגדים, קבלים, קיר שלם מלא בלוחות אם, רק בחר וקח, עשרות סוגים שונים של מארזים מכל צבע ומין, מערכות קירור שקטות למערכות סלוניות, קירור מים למשוגעי Over Clocking, מקלחת ניידת מחוברת ל USB ומה לא. כל זה רק באזור של הרכיבים. ארבעה חדרי רמקולים שאתה מקנפג לבד איזה רמקולים אתה רוצה לבדוק. חדר שמדמה מכונית למי שרוצה להתאים מערכת שמע למכונית. ספרים וגם מקררים ושואבי אבק למי שבא עם המשפחה. בקיצור הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים.

הצרה היא שאני כבר לא ילד, אז הפעלתי במאמץ אדיר ריסון עצמי וקניתי רק את המינימום שנחוץ ושקשה להשיג בארץ. דרך אגב, זו לא החנות האמיתית של גיקים, זה נחשב לחנות שמוכרת רק דברים סטנדרטיים. הלכתי למחלקת המחשבים וביקשתי לקבל מחשב נייד, 4G זכרון, דיסק מהיר 7200 סל"ד, מותקן מהיצרן עם ויסטה אולטימייט 64 ביט. ברגע שאמרתי 64 ביט המוכר נתקע. ולא, לא היה להם פתרון עבורי. חשבתי שהתופעה היא רק בארץ ישראל, מסתבר שהיא אופינית גם לאמריקה. רק שלפחות היו להם פתרונות עוקפים בצורה של מחשב ללא מערכת הפעלה + מערכת הפעלה בנפרד, מה שלא ניתן היה לעשות בקלות בארץ. ברגע שהתחלתי לשאול שאלות טכניות מדי, המוכר ניתק מגע בנימוס ואז הבנתי בדיוק למה התכוון המשורר שאמר לי שזו חנות שמוכרת רק דברים סטנדרטיים.

דרך אגב, עשיתי את הטעות שכל אידיוט עושה והלכתי לראות כמה עולה מכונת הגילוח שקניתי ב Duty Free אצלם. ואצלם זה היה יותר זול. יופי נחמה, עכשיו הרגשתי ממש כמו אידיוט. כלל אצבע בחיים, קנית משהו, תזרום הלאה.

הנושא הזה של ויסטה ושל 64 ביט הוא נושא שמציק לי, ואני חושב שאני אצטרך להקדיש איזו שהיא כתבה או בלוגיה לנושא הזה. אני מבין היום את הנושא הזה הרבה יותר טוב. אני יכול להסביר מה הטעויות שעשתה מיקרוסופט שגרמו ל BackFire הענק על ויסטה. ואני יודע גם מה מיקרוסופט צריכה לעשות על מנת לתקן את זה. ורק לתת לכם רמז, זה לא בגלל שויסטה 64 ביט לא טובה, להיפך, היא מעולה, ולהזכירכם אצלי זה עובד מצויין. 

ארזתי, זהו, יום אחרון, מחר חוזרים הביתה. לילה טוב.

יום אחרון, הרצאה אחרונה. הנושא שאני הכי מחבב Debugging .NET Applications in the Field. הנושא היחידי שאין לי מה להתכונן אליו, גם עם הכל מתעופף לך על הבמה כולם בטוחים שזה חלק מההרצאה. ההרצאה ב 13:30, הסתובבתי כל הבוקר בין ההרצאות השונות למצוא משהו מעניין. גיליתי בפעם הראשונה שיש הרצאות עם עשרה אנשים ובעצם אני די חריג בזה שההרצאות שלי היו מלאות בקרוב ל 100 איש. ההרצאות הכי מלאות היו בתחום Testing ו C++ (קרוב ל 150 איש), גם Java היה מספיק מלא (80). למען האיזון היתה גם הרצאה על מבוא ל Silverlight שהתחילה עם 80 איש והסתימה עם 20 אבל זה בגלל שהמרצה הצליח להרדים את כולם. איך לעזזל ניתן לקחת נושא כל כך חמוד ומשעשע כמו SilverLight ולהפוך אותו למשהו משעמם, אני לא יודע, אבל המרצה כנראה היה כשרוני במיוחד (יוסי חבל שלא היית שם, אצלך אף אחד לא היה עוזב). 

ה KeyNote בצהריים היה על Dances with Robots והמרצה James McLurkin בא עם 16 רובוטים קטנים והרצה הרצאה מרתקת על נמלים דבורים ורובוטים והוליווד ומה לא. הנושא מאד קשור לאלגוריתמים מבוזרים ולמרבה ההפתעה לעיבוד מקבילי. ההדגמות היו מדהימות, איך רובוטים מחלקים ביניהם את העבודה ואיזה אלגוריתמיקה נדרשת לארגן עבודה במקביל של רובוטים. נאלצתי לעזוב אותו לפני הסוף כדי להתכונן להרצאה שלי והצטערתי על כך. אבל תוכלו לראות וידאו מרתק על הנושא ומידע נוסף בקישור ובכלל האתר הזה של Nova הוא מאגר מדהים של חומר מדעי פופולארי ערוך בצורה קליטה.

בהרצאה האחרונה שלי על Debugging .NET Applications in the Field גלשתי בזמנים. היו הרבה אנשים והרבה שאלות. עניתי על כולם. אני אישית לא הייתי מרוצה מההרצאה, אני יודע שלא הייתי ממוקד מספיק, הרגשתי פתאום מכה של עייפות (לא יודע למה, אולי Jet-Leg מאוחר) וזה השפיע לרעה. למזלי הקהל עדיין היה מרוצה (היו הרבה מחיאות כפיים בסוף ההרצאה). חזרתי לחדר המרצים כדי להרגע וגם כדי להפרד לשלום ממי שעוד היה שם.

המקום לאט לאט התחיל להתרוקן. יש הרגשה מוזרה לראות איך חדרי ההרצאות הולכים ומתרוקנים, התערוכה מפורקת ובכלל תחושה של ריקנות. אני לא חושב שעוד פעם אעשה את השגעון הזה של ארבע הרצאות באנגלית בכינוס אחד. אבל נגמר וטוב שנגמר. קניתי לי גלידה והלכתי לישון מוקדם.

יום שני של הרצאות שלי, קמתי מוקדם ונסעתי למרכז הכנסים מוקדם, ההרצאה ב 8:30 בבוקר ורציתי להיות בזמן. הגעתי שעה לפני וכמובן שלא היה אף אחד. אז הלכתי לחדר המרצים להתארגן. לקראת 8:00 חזרתי לאולם והפעם היה עם מי לדבר. התחברתי ועשיתי בדיקות אחרונות. ההרצאה על  Optimizing Code Performance: Theory and Practice, קרוב ל 100 איש באולם, הרבה שאלות, מפתיע כמה אנשים הצליחו להתעורר ולבוא ב 8:30 בבוקר. את ההרצאה הזו העברתי בקבוצה של ה C#++ לפני חודש.

משם לחדר המרצים להתכונן להרצאה השניה שלי באותו יום. לקראת הצהריים החלטתי שמספיק להתכונן והלכתי לשמוע את James Reinders מדבר על Parallel or Perish!! - Are you Ready?. הבעיה של "יש לך יותר מדי CPU - ים מה אתה עושה איתם" הופכת יותר ויותר להיות בעיה קשה. לא מלמדים במדעי המחשב איך לכתוב תוכניות כאלה, יש בעיה של Debug של ישומים כאלה. אבל זה העתיד. אז למי שרוצה קצת חומר הנה מאמר על הנושא  וגם משהו על TBB.

משם להרצאה הבאה שלי Eliminate Bugs Early With Static Code Analysis  שוב קרוב ל 100 איש, לא היו כמעט שאלות וגמרתי קרוב ל 20 דקות לפני הזמן. גם את ההרצאה הזו העברתי לפני חודש בקבוצה של ה C#++. מענין שאף אחד כמעט לא ידע על היכולות האלה של VS. מאחר והכינוס אינו מוטה מיקרוסופט, הזהרתי את הקהל מראש שאם מישהו אלרגי למיקרוסופט שיצא לפני שאני מתחיל, אבל אף אחד לא יצא.

בערב היו כמה ארועים, הארוע המשעשע ביותר היה תחרות היתולית בין כמה צוותים (מגוגל, IBM, אינטל ו CodeGear) עם שאלות טכניות מאד משעשעות (IBM ניצחה) ששרף לי כשעה. אחר כך היה מפגש של Birds of a feather על "האם Native code מת". הייתי אולי היחידי שם שידע נושאים שקשורים גם ל managed code וגם לטכנולוגיות מיקרוסופט, וקצת הפרעתי לכולם בזה שתיקנתי (עם הסברים) כל מיני דברים לא נכונים ולא מדויקים שנאמרו שם על טכנולוגיות מיקרוסופט. התוצאה למרבה ההפתעה, היתה שכולם הודו לי בסוף ואפילו ביקשו כרטיסי ביקור (למרות שאני ציפיתי שיזרקו אותי מהחדר בבושת פנים).

היה כבר מאוחר, גררתי את עצמי למיטה והלכתי לישון. 

יום ראשון שבו אני מרצה, קמתי על הבוקר עם כאב ראש קל מהלחץ. התארגנתי ונסעתי למרכז הכנסים מוקדם מהרגיל. לא משנה כמה פעמים אני מרצה עדיין אני לחוץ כמו טמפון לפני הרצאה.

קרוב ל 100 איש באו לשמוע את ההרצאה על Adding Traceability to an Application כמה גם ניגשו אלי לאחר ההרצאה וסיפרו לי שהם לא ידעו על היכולות האלה. חברי הקבוצה של C#++ שמעו כבר את ההרצאה הזו בעברית לפני שנה או יותר. עדיין רבים בונים לעצמם תשתית שלמה של Trace במקום להשתמש בתשתית המובנית של מיקרוסופט, רק כדי להמציא את הגלגל מחדש.

לאחר ההרצאה לקח לי שעה להתאושש ואחר כך חזרתי לחדר המרצים להכין את ההרצאות של מחר. הלכתי לישון מוקדם. מה אני אגיד לכם, כף לסוע לחו"ל.

אני לא נוהג לחסום שיחות בזמן שאני בחו"ל. אני מיידע את הלקוחות שאני בחו"ל ומה הפרש הזמנים ומשאיר להם את היכולת ליצור עימי קשר בעת הצורך. אני דואג לנתק את הטלפון שאני הולך לישון ולפתוח אותו על הבוקר שאני מתעורר. הפעם שכחתי לנתק את הטלפון בלילה ומישהו התקשר מהארץ באחד בלילה (זמן מקומי) והעיר אותי. למזלי הצלחתי להרדם מהר ואני מקוה שלא דפקתי את ההסתגלות שלי לזמן המקומי. 

היום זה יום שמוקדש לחזרות ולתרגולים. קברתי את עצמי בחדר המרצים ותרגלתי את כל ההדגמות. זה קשה כי כל הזמן יש רעש רקע. הרבה מכרים וחברים לעט. פגשתי את Johanna Rothman שהרצתה בזמנו בקבוצת ה Agile של רועי אושרוב. החלפנו חוויות. נפגשתי עם Juval Lowy שהעביר את היום שלו על WCF ואתה (שהועבר בארץ במחיר מסובסד) ועוד הרבה אנשים מעניינים.

כמו בכל כנס, גם בכנס הזה יש תערוכה. אני מכיר תערוכות בעיקר מארועים של מיקרוסופט. זה פעם ראשונה שאני רואה תערוכה שאין בה אפילו נציג מיקרוסופט אחד. עשיתי את הסיבוב הרגיל, אספתי בעיקר חולצות T. המדד שלי לכנס מוצלח זה כמות חולצות ה T המענינות שאני מצליח לאסוף. הארוע הזה בהחלט היה מוצלח מבחינת כמות החולצות, אבל זה היה מוזר לא למצוא שם אפילו חולצה אחת של מיקרוסופט.

ארבע בבוקר אני מתעורר, הלכתי לישון אתמול מוקדם מדי. משכתי עד חמש ואז גררתי את עצמי החוצה מהמיטה. טמפרטורה בחוץ בסביבות 10 מעלות (צריך כל הזמן לתרגם מפרנהיט). פתחתי טלויזיה לשמוע מה קורה, הבטיחו שבמשך היום הטמפרטורה תגיע ל 20 מעלות. יופי. עשר שעות הפרש, זה אחר צהריים בבית, הרמתי טלפון כי אף אחד לא היה מחובר. בית מלא מחשבים ואף אחד לא מחובר, אני חוזר הביתה אני מנתק את כולם. התארגנתי, הלכתי לאכול ארוחת בוקר ועליתי על הרכבת הקלה למרכז הכנסים. קל נורא לאתר מי מהנוסעים שייך לאצולה המקומית ומי חדש בשטח. הותיקים יושבים בפרצוף קפוא עם אוזניות על האוזניים וקוראים ספר עם מסר ברור של אל תטריד אותי אני עסוק.

מרכז הכנסים בערך בגודל של גני התערוכה, תסתכלו על המפה של הלויין לקבל סדר גודל. אודיטוריום ענק ל Keynotes, כ 20 חדרי הרצאות, אולם אוכל. כמה אלפי משתתפים, קצת פחות מ Tech-Ed שלנו אבל עדיין הרבה. למה אין לנו בארץ מתקן דומה באזור המרכז ? ההרשמה עברה מהר מאד, קיבלתי חולצת T (יופי, כבר מתחיל להגמר לי המלאי) וגם כובע מצחיה עם כתובת "מרצה" עליו.

איך אתה מוצא איש QA טוב ? אם בתחילת הראיון המועמד מתישב על הכסא והכסא נשבר, זה סימן שזה איש QA טוב. מסתבר שאני איש QA לא רע. ביקשתי חולצת XL ובזמן שפירקתי את החבילה גיליתי שקיבלתי L. הלכתי להחליף, והסתבר שמישהו בילבל את כל הארגזים וכל מי שביקש XL קיבל L. רציתי לוותר, אבל היתה שם אמריקאית קשוחה שהחליטה שאני לא אצא משם עם חולצה לא מתאימה, היא הפכה את כל הארגזים וסידרה את כולם מחדש עד שמצאה את חולצות ה XL בארגז שרשום עליו S מוסתרות בשכבה של חולצות M. המלצתי לה לחשוב על שינוי קריירה בתור מנהלת QA.

כל האזור מלא בתקשורת אלחוטית אבל SkyPe ו SMTP חסומים, אז נאלצתי כל פעם להתחבר לכבלי הרשת הפנימיים כדי להשאר מחובר לעולם. לא נורא לפחות בזמן ההרצאה לא יופיעו לי הודעות מוזרות על המסך.

זה לא כנס של מיקרוסופט, כשאני הולך ל PDC או Tech-Ed הכל שם מיקרוסופט. פתאום אתה מקבל תזכורת שהעולם איננו רק מיקרוסופט. רוב המרצים אינם ממיקרוסופט והנושאים מאד ממוקדים טכנית עם מעט מאד PR. זו מדיניות של המארגנים והמרצים התבקשו במפורש להתרכז במהות ולא ב PR כחלק מההנחיות להכנת החומר בכנס. 

אין הרבה זמן להשתתפות בהרצאות אבל הצלחתי לדחוף הרצאה אחת או שניים ללוח הזמנים שלי. הרצאה מעניית אחת היתה של Scott Ambler שדיבר על Agility at Scale: Applying Agile Software Development Techniques on Real-World Projects. לסקוט יש בלוג ויש לו גם דף בית משלו. המון חומר מההרצאה שלו היה מוכר לי בגלל MSF שעוסק בהרבה בעיות שמתקשרות גם ל Agile וגם ל Scelability של תהליכי הפיתוח בארגון.

פגשתי את David Platt שהעביר סדנא מקוצרת על CAB. פגשתי את מישל (שהיתה אצלנו בארץ לפני כמה חודשים) שהעבירה את ה Technology Roadmap שלה. והמון אנשים מעניינים אחרים.

הכנס הוא באורך של חמישה ימים אבל בפועל מדובר על שלושה ימי כנס ועוד שני ימי סמינרים. ימי הסמינרים מחולקים לסמינר אחד של יומיים כמה סמינרים של יום שלם ועוד כמה סמינרים של חצי יום. לעומת זאת הכנס, בנוי על חריצי זמן של שעה וחצי לכל הרצאה (שזה המון). מי שרוצה נרשם רק לכנס ומי שרוצה נרשם או/גם לסמינרים שלפני הכנס בתוספת תשלום. כך מי שרוצה מקבל יותר וגם משלם על זה. זה מקובל לא רק ב SD West אלא גם בכנסים של מיקרוסופט בארה"ב. ודרך אגב, המרצים שמעבירים את הסדנאות מתוגמלים על פי ההרשמה לסדנאות שלהם. הצעתי לאמץ את הרעיון הזה גם ל TechEd הישראלי אבל משום מה זה לא מסתדר.

ארוחת הצהריים, כמו ב WinHec שביקרתי בו בשנה שעברה היא בסגנון מארזי אוכל. אתה לוקח קופסה שבה יש סנדויץ עם כמה תוספות, פחית שתיה והולך לאכול בחוץ או בשולחנות האוכל או בהרצאת ה KeyNote שנופלת בדיוק על הפסקת הצהריים. זה גם משהו שהייתי מאמץ לטק אד הישראלי. למה לבזבז זמן יקר לאכילה בסגנון מסעדה, כאשר אתה יכול לאכול סנדויץ בזמן שאתה מקשיב להרצאה (טוב, טוב, קצת הגזמתי, הרבה פשוט ישבו בחוץ בשמש ופיטפטו בדיוק כמו אצלנו באילת).

יום שבת 21:00, שדה תעופה בן גוריון, המראה ב 00:40 טיסה 0005 של אל-על ללוס אנגלס ומשם לסן חוזה. אני תמיד אורז מזודה קטנה עם תיק ספאר בתוכה, כי הכביסה המלוכלכה נוטה להתנפח. לקחתי הפעם קצת יותר בגדים מהרגיל כי אני גם מרצה. אני בדרך כלל לוקח טקסי לשדה התעופה אבל הפעם זוגתי מתעקשת לקחת אותי. אני שונא לטוס. אני שונא להיות רחוק מהבית שבוע שלם. זה לא כיף. אני כל פעם מתעצבן שאני שומע ממישהו שמעולם לא עבר את זה, כמה כף לי עם כל הטיסות האלה. אני עוד לא יודע מה מחכה לי בטיסה אבל ההתחלה טובה, ההמראה מתעכבת לשעה 1:00. חוסר מקצוענות מצידי, שכחתי לבדוק באתר של שדה התעופה לפני שיצאנו אם יש עיכובים. 

מה לעזזל אפשר לעשות בשדה התעופה שלוש שעות שאתה ממתין לטיסה שלך. ישבתי וקראתי את ההרצאות שלי פעם נוספת על מנת לתרגל את האנגלית. לא שאני באמת מאמין שאני אזכור את הכל בעל פה, אבל אין לי ממילא משהו אחר לעשות. זוגתי התעקשה שאני צריך לקנות מכונת גילוח חדשה. לא יודע מה הטעם, אני ממילא לא מתגלח (אני בעד המראה הטבעי). אבל לא מתוכחים עם הזוגה. למי שמעניין לדעת, אני חסיד של סכין רוטטת עוד מתקופת הצבא ואף פעם לא הסתדרתי עם סכין מסתובבת, כך שבראון זכה.

רק שהקברניט התחיל לדבר הבנתי לאיזה ברוך נכנסתי. חמש עשרה שעות טיסה, הטיסה הארוכה ביותר שיש להם (לפחות לפי דברי הקברניט). אני לא מסוגל להרדם בטיסות. סיוט אמיתי. הדרך הנכונה להסתגל מהר ל Jet-Leg זה כמה שיותר מוקדם לעבור ללוח השעות של המטרה. לא שמעו על זה באל-על. הם משאירים אותך בשעון המוצא מבחינת ארוחות ותכנית טיסה. לאחר שעתיים איבדתי את כושר הריכוז ושרפתי את יתרת הזמן בעיקר בצפיה בסרטים. רוב הסרטים היו כאלה שבחיים לא הייתי הולך לראות אותם בבית קולנוע או ב DVD. לאחר ששכני לטיסה התעוררו, עברתי לטיולים קבועים במעברים, עם המון תרגילי התעמלות לרגליים. עדיין 15 שעות זה סיוט בכל צורה שלא תסתכל עליהם. סיכום טיסה, כאב תחת.

שעתיים המתנה לטיסה לסן חוזה. הטיסה עם מטוס קטן פחות מ 20 מושבים. הטיסה הזכירה לי את השרות הצבאי שלי. הטייס עשה פניות חדות וכמעט לולאה. היו רוחות חזקות והמטוס הקטן טייל חופשי לכל כיוון. כמעט פיספסנו את המסלול בנחיתה. בקיצור הרגשתי שוב בן עשרים, ואוו איזו חויה.

מצאתי את עצמי ב 11 בבוקר שטוף שמש במלון באמצע עמק הסיליקון, עם ריכוז ששואף לאפס בגלל חוסר שעות שינה, ועם ידיעה ברורה שאסור לי ללכת לישון עד הערב אחרת אני דופק לחלוטין את השעון הביולוגי לכל השבוע. אז יצאתי לטייל בסביבה. רכשתי כרטיס יומי לרכבת הקלה ועשיתי סיור בכל העיר. לקראת 20:00 נשברתי והלכתי לישון. ויהי בוקר ויהי ערב יומיים ללא שינה עברו.

למי שלא יודע למה נעלמתי לו בחודשיים האחרונים, הסיבה העיקרית היא שעשיתי טעות ושלחתי כמה הצעות להרצאות ל SDWest2008. ציפיתי שיקבלו אחת מהם, לכל היותר שתיים. אבל הם החליטו שארבעה מתוך הנושאים ששלחתי היו מספיק מענינים. כך מצאתי את עצמי בלחץ אימים של הכנת ארבעה הרצאות מלאות, עם כל מה שכרוך בזה, בלוח זמנים משוגע לחלוטין.

ולכל אלה מכם ששואלים למה לא ויתרתי על כמה הרצאות, מסתבר שהעולם לא פשוט. הרצאות שהצעתי היו למסלולים שונים, ועל כל מסלול יש אחראי מסלול אחר, ואתה לא רוצה שאף אחד יזכור אותך לרעה. בקיצור זו הזדמנות טובה לבקר בעמק הסיליקון במחיר של קריעת תחת של חודשיים.

כחלק מהתהליך הרצתי לקבוצת המשתמשים של C#++ שתי הרצאות בחודש הקודם וגם לקחתי קורס במשמעויות תרבותיות של מילים באנגלית (אסור לומר Of Course למשל) ויש לי עכשיו חומר ללפחות שישה מאמרים טכניים בהיקף מלא ושלושה קורסים מלאים.

למי שרוצה לדעת על מה אני מרצה מוזמו להסתכל בקישור להרצאות שלי ב SDWest 2008.

ומי שבכלל מעניין אותי מה זה SD West להלן הלוגו והקישור.

www.sdexpo.com