אני עדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדול. כשציינתי את העובדה הזו לפני אלון פלייס, התגובה הראשונה שלו היתה שאני לא צריך למהר וכדאי שאני אקח את הזמן שלי. אלון, אני עדיין לוקח.

אם להודות על האמת, אני גם לא בטוח שאני יודע מה אני בעצם עושה כרגע. ישנה אימרה ידועה שאומרת, שאם שניים אומרים לך שאתה שיכור, אולי כדאי שתלך לישון. הרבה יותר משני אנשים תקעו בי מבטים מוזרים של חוסר הבנה מוחלט, ברגע שניסיתי להסביר להם מה בדיוק אני עושה. מאחר וחלק מהם הם מאנשי המקצוע הטובים בתחום המחשבים, התחלתי לחוש בסימנים מתקדמים של תסכול, על סף טראומה נפשית קשה. כי אם אני לא מצליח להסביר לאחרים מה אני עושה, השלב הבא הוא שאני לא אוכל להסביר את זה לעצמי והסוף יהיה שאני אתחיל לראות פילים ורודים.

לאחר הרבה חיבוטי נפש, הגעתי למסקנה, שהגיע הזמן שאעשה משהו דראסטי, על מנת להפסיק להיות מתוסכל. אז קמתי ועשיתי מעשה. ישבתי ועיצבתי לעצמי כרטיס ביקור חדש. לא, אני לא גרפיקאי, ואין לי ספק שאנשי מקצוע שמומחיותם בעיצוב ימצאו בו פגמים, אבל הכרטיס הזה מסביר בצורה הכי פשוטה שיכולתי לחשוב עליה את מה שאני עושה.

העולם המקצועי שלנו אינו פשוט. כל שנתיים יש שינוי מהותי בטכנולוגית כלי הפיתוח, מגוון קוביות הלגו שמהם אתה בונה פתרונות ללקוח גדל בקצב אקספוננציאלי. מערכות החינוך הגבוה מוציאות אנשי מקצוע מעולים, עם ידע תיאורטי נהדר ועם מעט מאד ידע מעשי. אנשים כאלה דורשים חניכה ארוכה עד שניתן להפיק מהם תועלת מעשית. לנהל פרויקטים בתנאי אמת לא מלמדים בשום מקום. בסופו של דבר, הגיל והניסיון חשובים לא פחות מהידע התיאורטי.

בעולם המעניין והמרתק הזה, אני מסתובב עם כלי העבודה שלי (מפתח שוודי, פטיש, נסיון חיים, יצירתיות, MSF ו PTD)  ומשחרר סתימות בפרויקטים. זו עבודת שטח, שמתבצעת בדרך כלל עם צוותי הפרויקטים של הארגון אבל היא לא יכולה להצליח באמת, מבלי שיש לך שיתוף פעולה של הנהלת הארגון. כך שאני נע כל הזמן בין בגדי עבודה כחולים לצוארון לבן, מאתר כשלים, מתקן אותם ובעיקר מנסה למנוע אותם מראש.

אתם מוזמנים להצטרף להרפתקאות שלי בשטח, בבלוג הזה.