לפני כחודש מיקרוסופט הכריזה על SP1 עבור Windows 7 ו- Windows Server 2008 R2, כחלק מ
ההכרזה נערכה לנו היכרות עם ה- WinTPC שהיא מערכת הפעלה קלה וסגורה מבוססת Windows 7אשר באה לעזור ללקוחות בהגירה לתצורות השונות של ה- Desktop Virtualization. העזרה של ה- WinTPC באה לידי ביטוי בכך שהיא מיועדת להיות מותקנת על המחשבים הקיימים של המשתמשים (במקום ה- Windows המלא הקיים על התחנות ושאין בו צורך במקרה וסביבת העבודה נמצאת במרכז) ולהפוך את המחשב למאין Thin Client אשר משמש כפרוקסי לחיבור לסביבת העבודה הוירטואלית.
למרות שעדיין לא קיימים כ”כ הרבה פרטים לגבי ה- WinTPC, זה נראה כמו גירסא של ה-
Windows Fundamentals for Legacy PCs – או ה- Windows FLP – שהיה מיועד למטרות דומות רק בתקופת Windows XP.
הפלוס הגדול ה- WinTPC מגיע משלוש נקודות מרכזיות:
-
התחברות מה- WinTPC לסביבת עבודה בתצורת VDI איננה מצריכה רכישת
רשיון VDA.
או במילים אחרות, התחברות מתחנות בעלות Windows SA לא צריכות רשיון VDA להתחברות לסביבת VDI. לעומת זאת, התחברות ממערכות הפעלה אחרות (Mac, Linux, Windows CE וכו’) או לחילופין מ- Windows ללא SA דווקא כן מצריכה רשיון VDA (בעלות של 100$ לשנה).
ה- WinTPC מגיעה כהטבה לארגונים בעלי SA, וכך היא מאפשרת להם למעשה גם להפסיק לתחזק את ה- Windows על תחנות המשתמשים וגם לחסוך ברכישת רשיון VDA עבור התחברות לסביבות VDI. כלומר, חיסכון של 100$ לשנה אם הארגון היה בוחר לשים Linux קל על תחנת העבודה.
-
ה- WinTPC הוא Windows, ומאפשר לפרוטוקולים השונים (HDX\PCoIP\RDP) להשתמש ביכולות ה- Rendering עבור הצגה מיטבית של מולטימדיה מסביבת העבודה הוירטואלית.
יכולות כאלה לא תמיד זמינות בכל מערכות ההפעלה. למשל, Flash Redirection ב- HDX של Citrix אפשרית רק בהתחברות מ- Windows.
-
דרייברים וחיבור USB.
כל מנגנוני החיבור של התקני USB מהמחשב הפיזי לסביבת העבודה הוירטואלית דורשת שמערכת ההפעלה המקומית תכיר את הדרייבר של ההתקן כדי שהוא יוכל לעבור לסביבת העבודה הוירטואלית. למרות שישנם התקנים שעוברים כמו שצריך מתוך מערכות הפעלה מבוססות Linux, עדיין מערכת ההפעלה האופטימלית לעניין היא עדיין Windows, עם מנגנון ה- Plug-and-Play שלה והעובדה שכמעט ולא קיימת בעיית דרייברים עבור ה- Windows.
למרות שזה נראה די מבטיח, כאמור, עדיין לא קיים כ”כ הרבה מידע לגבי ה- WinTPC, פרט לעובדה שהוא יהיה זמין לבדיקה של משתמשים ברבעון הראשון של 2011. ככה שקשה לדעת עד כמה מערכת ההפעלה תיהיה קלה באמת, ועד כמה סגורה היא תיהיה (למשל, האם יהיה צורך ב- Antivirus או לא), ככה שנותר לנו רק לחכות.
אני נמצא בסיום קריאתו של הספר “
עידן הלא יעלה על הדעת”. הכותב מדבר שם על כמה שאנחנו (וכמובן הארגונים בהם אנו עובדים והמדינות בהן אנו חיים) צריכים להיות גמישים באופן ההתנהלות והמחשבה שלנו. שאנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה ולא על בעיה ספציפית ונקודתית (מקרה ערמת החול) כדי להיות מסוגלים להתמודד איתה. בכל אופן, ואני יודע שזה יומרני, אבל בואו ננסה להכיל את זה על תחום אספקת סביבות העבודה והאפליקציות הארגוניות למשתמשים. למדנו כבר שה- Desktop Virtualization מאפשר לארגונים בכלל ולגופי ה- IT בהם בפרט להיות הרבה יותר גמישים בנושא אספקת סביבות העבודה והאפליקציות הארגוניות למשתמשים. וכמו שלמדנו מהספר, גמישות זה אחלה, להיות קשיח ונוקשה (כן כן, חה חה) זאת באסה רצינית.
אם נחשוב שניה על הסביבה הארגונית שלנו ועל הדרישות/צרכים של המשתמשים הארגוניים מגוף ה- IT שלו, נראה המשתמשים בסך הכל רוצים לקבל את האפליקציות הארגוניות אותן הם צריכים לשם ביצוע עבודתם, כמובן שהם רוצים לקבל את אותן האפליקציות כך שהן יעבדו בצורה המהירה והיציבה ביותר, כך שהם יוכלו לבצע את עבודתם בצורה המהירה ביותר.
ומה ה- IT רוצה? שליטה מקסימלית על סביבות העבודה של המשתמשים (כדי לפשט את התמיכה ואת העמידה בתקנים) ועל המידע של הארגון. ואם תשאלו את המשתמשים, אני בטוח שהם יגידו שאחת המטרות המרכזיות של ה- IT היא להתעמר כמה שיותר במשתמשים.
האם עבודה בתצורה הישנה של התקנת מחשבים, תוכנות ושאר רכיבים כרכיבים קשיחים הקשורים למחשב של המשתמש אכן עומדת בקו אחד עם הצרכים של המשתמשים והמטרות של ה-IT? האמת היא שלא ממש. המשתמש מאוד קשור למחשב שלו – ולא משנה אם זה מחשב נייח או נייד – הכל קשור אליו. תוכנות, קבצים והגדרות שונות של המשתמש. אם המחשב הזה מתקלק, נאבד או השד יודע מה קורה איתו, המשימה להחזיר את המשתמש לעבודה עם כל מה שהוא היה רגיל אליו, נהית לא פשוטה. כנ”ל גם בקשר ליכולת של המשתמש לעבוד ממחשבים שונים – כאשר כל מנגנון הפצת התוכנות של הארגון מבוסס על המחשבים ולא על המשתמשים המשתמשים בהם, העניין נהיה גם כן לא פשוט. ואם נחזור שניה לעניין הגמישות, הסביבה איננה גמישה בעליל. מה קורה אם הארגון מחליט יום בהיר אחד לחבר מספר משתמשים מרוחקים חדשים, לפתוח סניף חדש או לעבור לבניין חדש. כל אלה דורשים פרוייקטים ותכנונים ארוכים.
ב- Desktop Virtualization, וכרגע זה לא ממש אקוטי איזה מהתצורות של הטכנולוגיה, אנחנו למעשה מפרידים את השכבות של סביבת העבודה לשכבות אוטונומיות ומנסים כמה שיותר להפריד בין סביבת המשתמש למחשב עליו הוא עובד. אם זה מירכוז פרופיל המשתמש, וירטואליזציה של אפליקציות ושיוכן לסביבות השונות בהתאם לשימוש המשתמש או אספקת סביבת עבודה מהמרכז וקישור המשתמשים אליה ללא קשר מהיכן המשתמש מתחבר.
ואז, כדי לחבר משתמשים מרוחקים חדשים לסביבת העבודה מספיק רק לפתוח להם שמות משתמש ולשלוח את הלינק הכניסה למערכת. לעבור בניין? אין בעיה… הסביבה בכל מקרה מרכזית, ה- IT בכלל לא צריך להיות מעורב בפרוייקט המעבר. אולי פרט לחיבור הבניין החדש לרשת הארגונית.
ואולי אפילו יותר מכך, הרי כמו שהבנו קודם, המשתמשים בסך הכל רוצים לקבל גישה לאפליקציות הארגוניות איתם הם צריכים לעבוד. עם כניסתם של הטלפונים החכמים והטאבלטים לחיינו, לעיתים המשתמשים יעדיפו לקבל את האפליקציות הארגוניות על אותם ההתקנים או אפילו על המחשבים האישיים שלהם. האם ה- IT היה יכול או אפילו מסכים לחשוב על זה אם הוא לא היה מסוגל לספק את אותן האפליקציות בצורה מאובטחת מהמרכז לאותם ההתקנים? כנראה שלא. ה- Desktop Virtualization מאפשר את זה בקלות יחסית, הרי בכל מקרה לא ממש מעניין אותו מאיפה המשתמש מתחבר. נכון, אולי הגדרות החיבור יהיו שונות בין תצורות החיבור, אבל בגדול זה לא ממש יעניין מאיפה יתחבר המשתמש לאפליקציות הארגוניות.