ברוכים הבאים לחוויה שלי!

החוויה שלי מכנס המפתחים השני ומארוחת הבלוגרים החמישית...

הערה: בפוסט זה אין תמונות בכדי לא לגרום לו להראות ארוך יותר ממה שהוא באמת...

השעה היתה 04:50 לפנות בוקר. זוהר (הבת שלי) מתעוררת בבכי מר (וואו, היא מתרגשת מהכנס הזה אפילו יותר ממני). הלך הלילה.

ב- 06:00 כבר מוכנים ליציאה לגן. מוקדם מידי. הוא נפתח רק ב- 7. מחכים. ב- 07:00 אנחנו פותחים את הגן יחד עם הגננת אני ממהר בהמלצת תמיר לתפוס חניה מול הכניסה.

הגעתי. חניתי מול הכניסה. יש! אין!!! זו חניית נכים. כנראה שבכל זאת מוקדם מידי בשבילי. אני כועס על עצמי שהייתי יכול ללכת לישון מוקדם יותר בלילה שחלף במקום להשתטות ולחלק מחשב ויסטה עם ציון 9.8 (לפחות) לכוווווולם!. לא נורא, לפחות איחלתי בהצלחה למרצים. נכנסתי. 

ירדתי לפינת הבלוגרים, לשם מסתבר, לא צריך תג.

מזלי שאני לא שותה קפה כך שלא נשברתי שנמנעה ממני הגישה לעמדות הקפה והקוראסונים (שנתחיל היום דיטאה? לא. ממחר. היום אני ב"עד העצם")

בשעה הזו כבר כולם יודעים שאנאפוליס לא, Developer Academy II כן!!! - להלן השעה שהגעתי והתלאות שעברו עליי בכניסה לאירוע. [הוזכר גם  ע"י מאיה וצולם ע"י ליאור וכפיר (מגיע גם לו קרדיט...)]

אני לא מספיק להתעשת מההתרגשות, מהחברים שאני פוגש, ממתן כרטיסי ביקור לכל מי שמכיר אותי וטוען שאין לו את הפרטים שלי בעבודה החדשה, מהירידות על כך שבאתי מוקדם וכבר הספקתי לכתוב פוסט ("יא מכור" והמבין יבין... דורון!) ובעיקר מהפוסטים שלי שמתנוססים ע"ג שני מסכי פלזמה 42 אינץ'.

פתאום ההרצאות מתחילות ופינת הבלוגרים מתייתמת...

אני דוחס חזרה לתיק את כל מה שפרקתי בשעתיים האחרונות ומדדה להרצאה של אלון פליס וסשה גולדשטיין. הרצאה מאוד מעניינת, אינטראקטיבית (רק שלי לא היה נעים לשקר ולומר שעשיתי דברים רק בשביל לקבל חולצה - למרות שרציתי...). באמצע טלפונים ו- SMS'ים מהעבודה. לקראת הסוף אני נכנע להם ויוצא.

הרצאה השניה - יוסי תאגורי על הבמה. מחכים בחוץ. אני מנצל את הזמן להיכרות עם מאיה שיושבת בדוכן הצמוד. הנה מכניסים אותנו. לא, זה סתם מישהו יוצא. המון מתגודד מחוץ לדלת האולם. אף אחד לא מבין למה לא מכניסים הרי אין שם כרגע הרצאה. פתאום הדלת נפתחת. ליאור. צורף. "עמית!" הוא קורא ומושך אותי בעניבה. "השוטרת" שמאחורי סוגרת שוב את הדלת שלא ייכנסו. אני בפנים. סלבריטי. יש!. אין!!! אין מספיק אור לצלם את גיבוב השטויות שייצא לי מהפה כמה שניות אח"כ. ליאור מושך אותי להול של מרכז הכנסים (עכשיו ביד...), כן שם יש מספיק אור... בדרך לצילום מוטי מג'ון ברייס דוחף לי מסטיק בגודל אבטיח לפה. שקט! מצלמים! המסטיק מפריע לי להיות שנון (מצאתי את מי להאשים) לא!  Definitely עוד לא התעוררתי, זה כנראה לא המסטיק...נקווה שיורידו אותי בעריכה. מסתבר שלא... חזרתי לדלת. ממתינים עדיין להיכנס להרצאה של יוסי. אני "הסלבריטי" נמצא עכשיו בסוף התור. לא משתלם להיות כוכב... נכנסים.

אולם כמעט מלא, 800 איש, כולם מרותקים. ליוסי יש אנרגיות בגוף כמו לכולם יחד. הסתיים.

עכשיו אוכל! רגע, חסר לי מישהו? כמה דקות של חיפושים והופס נחיל של אנשים השיג אותך החוצה לדוכני האוכל.

טוב, עומדים בתור. איזה כיף (NOT), לבשתי היום הכל שחור. 3 דקות בתור ו- Well Done זה Rare לעומת מה שאני. חטפתי קבב (עומר צודק) וכמה עדשים. נכנסתי פנימה.

אני יורד שוב לפינת הבלוגרים.

מיכל יושבת שם כמעט לבדה... פייסבוק גילה לנו שנולדנו באותו תאריך. אני הולך להגיד שלום. פורס את המחשב. אנחנו מתעדכנים בנתוני הצמיחה של הקהילה בכלל והבלוג שלי בפרט (אם אני אתפוס את אלה שקוראים אותו!!!....)

הרצאה הבאה - שוב יוסי. אני פותח את ה- Facilities ו... אבוי, אין סוללה... מת המחשב... (אגב, מכאן אין לייב בלוגינג עד סוף היום)...

אח"כ Panel UX, סוף-סוף משהו שקשור ישירות למה שאני עושה ביום-יום. מדהים, מפרה, רגוע, מאוד מלמד, לא לחוץ (מבחינת מקום כמו שכבר שמעתי וקראתי).

ולבסוף עוד קצת UI. אני כבר עייף. יום קשה עבר על כוחותינו. גרינשפן מדבר מהר מידי למצבי. פתאום נזכרתי שכבר שמזמן לא נגעתי בלפטופ. רגע, למה אני לא פותח אותו? התשובה (אין סוללה) מגיעה אליי רק אחרי שהוא כבר על ברכיי. רק בגלל שהתעצלתי להכניס אותו בחזרה לחצתי על כפתור ההפעלה. נדלק. נס. הסוללה התמלאה מעצמה? לא, הוא מתריע על סוללה חלשה. מסתבר שקודם הוא נכנס איכשהו למצב Hibernate. אני נזכר בספינת הדגל של תמיר חסון וישר מכבה את כל הפונקציות הזוללות אנרגיה למיניהן. קניתי לי עוד זמן. בנוסף אני מגלה שדף האינטרנט עם הסטטיסטיקה על הבלוג שלי עדיין פתוח (Hibernate, זוכרים?) אני מנסה לדלות עוד כמה פרטים... (חולה סטטיסטיקה...).

ההרצאה הסתיימה. יוצאים החוצה. בחוץ משקה XL וחטיפי אנרגיה (נגמרה לי) נחשקים. רוצה? רק אם תמלא שאלון! זה בסדר, גם את זה אני לא שותה... אבל מילאתי שאלון.

נגמר האירוע. אני מותש. צופה בכל המרצים מחליפים חוויות. היעד הבא ארוחת הבלוגרים החמישית (ראשונה בשבילי). עד העצם? אין לי מושג איפה זה.  אני מזדנב אחרי גיא בורשטיין ויוסי תאגורי שמתכוונים להגיע לארוחה.

יוצאים לרכבים. אני מחפש את האוטו שלי. בזיכרון שלי הוא אמור להיות ממש מחוץ לשער הכניסה. לא! שוב חניית הנכים. איפה לעזאזל חניתי? השד יודע. מצאתי. אני נוהג באיטיות לכיוון שער הכניסה לחניה מנסה לאתר את חשבונית התשלום (על החניה) שהרי אני אמור להראות אותה ביציאה. אני מגיע לשער הכניסה לחניה מחפש את השומר/מאבטח. אין. יש שני ילדים-שומרים. אני מנפנף לשלום עם החשבונית. אחד מהם מנפנף לי חזרה (השני סתם סנוב). אני פותח את החלון ושואל "אתה צריך לראות את הקבלה?". "איזו קבלה?" הוא עונה לי. אני מבין - הלכו 15 ש"ח.

אני מגיע לעד העצם. הפעם חניתי ליד הדלת. יש שם כבר כמה אנשים. אנחנו מצרפים שולחן. עוד לא עוברת דקה ועוד אנשים מגיעים, עוד שולחן צורף. הריטואל הזה חזר על עצמו עוד פעמיים לפחות. זהו, כולם פה. וואו, שברנו כמה שיאים. אחרי חצי שעה אנחנו מזמינים. אחרי שעה וחצי נוספים האוכל מגיע (בינתיים הזמן טס). בכל הזמן הזה יוסי תאגורי עוד רוכב על האנרגיות מהכנס (הבנאדם בלתי נגמר), גיא בורשטיין לא מפסיק לחייך (בעיקר כי מצלמים אבל לא רק...), ליאור מקבל ממני מחמאות ודוחה אותן בתוקף, עדלי משיח נמצא עם נטשה רזניק חברה שלו (ואני מקנא כי גם אני הייתי רוצה שאישתי תהייה איתי), ג'סטין-יוסף אנג'ל מספר על התקופה בה חי במיאמי, רועי אושרוב מנסה למצוא מקום שפוי בין ה- iPhone של יוסי לזה של אוהד ובו לא מדברים על iPhone ובסוף מוצא, עומר מאושר (ובצדק) מהצלחת המאורע. ואני? אני לומד להכיר מקרוב  את קים, אורי, דור ואריק שהוא גם חבר של יוסי תאגורי (ושאגב לא כותב אצלנו בקהילה אבל כבר חבר שלי בפייסבוק :))... לצערי תמיר ,יוחאי, אייל, אמיר, נועם, עדי, ואוהד ישבו קצת רחוק בשל מגבלות המקום לאכלס קבוצה גדולה כשלנו מסביב לשולחן אחד.  

אני מניח שאם העייפות לא היתה מכריעה אותנו עוד היינו יושבים שם ומדברים...

מסקנות מהאירוע:

1. לקנות דחוף מצלמת רפלקס! - אני כבר שומע את אישתי אומרת תשכח מזה, קודם סלון! שכחתי!

2. לישון טוב לפני אירוע כזה, כמות הפאדיחות שלי ביום הזה עברה את גבול הטעם הטוב (אם יש בכלל דבר כזה)

3. להתלבש בבגדים בהירים, יש שמש חמה בארצנו...

ביקורת בונה (ועכשיו באמת):

1. מאוד צורמת היתה הכניסה שלי לאירוע. בהתחלה חשבתי שאולי אני לוקח את זה קשה בגלל שאני בלוגר בקהילה ומצפה ליחס קצת אחר כשאני מגיע מוקדם להנות מאווירת הפתיחה ולכתוב(הורגלנו לטוב...). אח"כ הבנתי שבלוגר-לא בלוגר, אם ב- 7:30 הכל מוכן (והאמינו לי שהכל היה מוכן) זה ממש מעצבן לדעת שאתה ממתין לשעה  8:00 כשכל העולם ואישתו מסתובבים בכל האולמות חופשי רק בגלל שהם הגיעו עוד יותר מוקדם ממך ואז לא היו דיילות שימנעו מהם את הכניסה...

2. מרתיחה עוד יותר היתה העובדה שכשהבנות בקבלה שאלו את האחראי מייד אחרי התדריך האחרון אם הכל מוכן ואם הם יכולות להתחיל לקבל אנשים הוא צעק ואמר שאמנם הכל מוכן אבל שהאנשים בכל זאת יחכו פה בסבלנות עד 8 אפס אפס. בשעה 7:30 היינו 3 אנשים. היה מאוד פשוט וקל לקבל אותנו, ב- 8 כבר היו יותר מ- 100. למה לחכות לשעת הלחץ?

3. נכון שצריך לחלק מתנות בשביל לקבל את תשומת ליבם של האנשים אבל גם לזה יש גבול

4. להשתדל להתחיל את ההרצאות בזמן אחרת הוא זמן אשר נגזל מהמרצים ומההרצאה בכלל

5. שקעי חשמל זמינים

תשבוחות:

1. אינטרנט אלחוטי - היה חובה ועבד מצויין!

2. עזרי מצגות, אפקטים, עוזרי במה וכדומה - היה הרבה יותר טוב מהכנס הקודם, ניתן לומר שבכל ההרצאות שהייתי הכל עבד חלק

3. אוכל טוב - אני כזכור אכלתי רק קבב אבל השאר די התלהבו מהאוכל

4. מרחב מחייה - היה הרבה יותר נוח להסתבוב ולנוע במתחם

5. פינת בלוגרים - אני מניח שמכנס לכנס יעלה ערכה

6. היה ברור שהאירוע מותאם למות הזו של האנשים

בשורה התחתונה (לא לפי סדר חשיבות):

1. הייתי ב- 2 הרצאות שקשורות במיישרין למה שאני עושה ו- 3 שקשורות בעקיפין (כשאחת מהן יכולה במקרים מסויימים אפילו להיקרא העשרה)

2. הכרתי בלוגרים חדשים

3. הכרתי קוראים שלי

4. והכי מרגש - 3 אנשים שהעידו בפניי שבגללי הם נכנסו לכל הקטע הזה של קריאת בלוגים בקהילה שלנו ובלוגים בכלל (הגדיל לעשות אחד מהם שאף סיפר זאת בפני מאיה ומיכל)

תודה לכל העוסקים במלאכה!