הרוויחה את זה ביושר... מרגש!
המובן מאליו של פוסטים בבלוג שהם מייצגים את הכותב. לרוב.
גם הפעם הפוסט הזה מייצג את דעתי והקשור בי, ובכל זאת, אני בכל אופן חש צורך לומר את זה.
ביום שישי ה- 13 (!!!), לחודש יולי, בגיל שנה וכמעט 9 חודשים (פחות שבוע) בשעות אחה"צ המוקדמות, בעודינו (אני ואישתי) מנסים להתאושש משנ"צ קצרה למדי כשזוהר ביתנו מקפצת על המיטה בינינו (ולפעמים גם עלינו) היא פתאום אמרה "אבא".
נכון, זה נשמע קצת מצחיק שלוקח לילדה חכמה ואינטלגנטית, שכבר חודשים יודעת לספור עד 10, להבחין בין ימין ושמאל ובעלת אוצר מילים וכושר ביטוי די מדהימים, שנה ותשעה חודשים לומר את המילה "אבא" אבל שויין...
איך אומרים, היה שווה!
בהתחלה לא הייתי כ"כ בטוח, כי אחרי הכל היה לה מוצץ בפה.
ושתבינו, זה לא שהיא לא קראה לי עד עכשיו בשום שם. היא תמיד קראה לי פָּאפָּה או בָּאבָּא (לא ברור לי למה) או עמית או בשם החיבה (השמור במערכת) שאישתי קוראת לי בו, אבל אף פעם לא אבא בצורה כה ברורה.
והאמת, למרות המוצץ זה הרגיש אחרת. מייד הבחנו בזה.
לא עבר זמן רב והצלחנו לשחרר את המוצץ (ובא לציון גואל) והתעלומה נפתרה. "אבא" ברור כנה אמיתי ומכוון! כזה שלא יכולתי להמשיך את שנת הצהריים בגללו וקמתי לשמוע אותו נאמר עוד כמה עשרות פעמים באותו הערב...
מדהים איך בבוקר כשלקחתי אותה לגן לא היה שום סימן לבאות, ה"פָּאפָּה" וה"בָּאבָּא" (וגם אמא כמובן) היוו חלק מרכזי בשירה שלה בדרך לגן אבל לא "אבא".
הכל השתנה כאשר היא קמה משנתה באותו יום שישי, ה- 13 ליולי 2007 וקראה לי אבא. מרגש!
לאות תודה, הערכה וגם גאווה, החלטתי ליצור תגית על שמה, זוהר. וזו ההודעה המתוייגת הראשונה שלה,
היא הרויחה את זה ביושר...
"האב הגאה"